היה שם רגע שממש פחדתי, בחדר האמבטיה החשוך.
עם קולות שקשוק הגוף במים, הבהלה שקשקה גם אותי, טבלה אותי במי ביצה טובענית קרה. כי חשבתי שתיכף זה קורה, מהר מדי, מוקדם מדי, כשרק שתינו בבית, ומצאתי את עצמי מציצה שוב ושוב אל קרקעית האמבטיה, כדי לבדוק אם כבר רואים את הראש ותוהה מאיזה צד יהיה לי יותר נוח לתפוס את התינוקת שאני כל כך מחכה לה ונדמה שהיא מגיעה בחסות הוריקן מפתיע.
זה לא התחיל ככה בכלל, ולא את התסריט הזה דמיינו שלוש שעות לפני כן, כשניחשנו מה הולך להיות.
כל יום אנחנו מדברות כמה פעמים ביום, ואני מרגישה אותה מרחוק, את אחותי הקטנה ששזורה לי בנימי הנפש מאז שהיא היתה יצורית בת כלום. אנחנו סרוגות זו בזו, אנחנו קוראות אחת את השניה טוב יותר מאשר כל אחת את עצמה.
בערב של לפני הרגשתי שזהו, שהלידה בעצם התחילה. לא היה שום סימן, ובכל זאת ידעתי שהן כבר יצאו אל המסע שלהן להפגש גם מבחוץ, דגיגית שנרקמה ברחם, והאמא שנועדה לה. "תגידי לי מתי אלד" היא ביקשה וגם כבר ניחשה, ואני חייכתי ושתקתי. יש דברים שצריך לגלות לבד.
הרגשתי וחיכיתי שהסימנים יספרו את מה שאני בתוכי יודעת.
למחרת בבוקר הגיע הטלפון שחיכיתי לו. ציר פה וציר שם. "אולי זה כלום ואפשר להיות ככה עוד שבוע" היא אומרת ואני רק מקווה שאספיק את זה ואת ההוא, שהיה לי חשוב להיות בהם, ושאספיק לחזור הביתה ושאספיק לתת לילדים ארוחת צהריים ושאספיק לצאת בזמן.
הספקתי. את כולם.
כי עדיין ציר פה וציר שם, ואולי זה כלום, ואפשר להיות ככה עוד שבוע.
אני מפסיקה להקשיב לה ומתחילה להקשיב לבטן שלי, ואז מחליטה לצאת לדרך, כי זה לא כלום וכשיגיע החושך תהיה כאן לידה והיא תהיה עוצמתית, גם את זה אני יודעת, כי כזו היא האחות שלי.
כביש החוף נפתח לרוחב הפגוש שלי, ואני נדהמת לגלות שהכל חלבי מסביב. אובך מלוא העין. הים גועש גלים קטנים של חמסין, מאבד את קו האופק ונשפך אל הכלום המעורפל הזה. המבצר של עתלית מופיע מולי מרחף באויר, מתרמז בתוך עננה של כמו ערפל גותי ומזכיר לי את מה שלא ידעתי ואת מה ששכחתי. ובתוך השמיימי הלא שגרתי הזה אני מתרגשת את הידיעה שאני נוסעת אל החד פעמי, ויחד איתי יגיעו ויתאספו עוד שלוש נשים נפלאות, להיות סביב וביחד ובתוך המקור של הנשיות, בתוך תחושת האדמה הפוריה והרוח הבוראת, ובגבנו יתאספו גם דורות של נשים שיודעות את כוחן.
שלושה מחייכים על שביל הכניסה לבית אני מוצאת אותם. גיס אהוב ואחות אהובה ואחיינית פעוטית אהובה, ולשלושתם החיים כמו שהכירו אותם ישתנו הלילה.
אבל עוד לא.
בנתיים זמן בית ואנחנו משחקים ומדברים ומתחבקים ומציירים וארוחת ערב ומקלחת. וכשלא יהיה סביב מי שיקרא כל הזמן אמא-אמא-אמא-אמממאאא אז היא תלד, כולנו מבינים. לא חשבתי שחמש דקות אחרי שהם יצאו מהבית אני ארגיש את הדחף ללחוץ, על המסך של הטלפון, ולקרוא לארבע רוחות שמיים שיאספו אלינו את כל מי שצריכה להיות כאן. כל כך לא עיכלתי שזה כבר כאן, שלא הקשבתי לעצמי אלא לה, והיא לא מאמינה, חושבת שעוד לא צריך, שיש עוד זמן.
כשכיביתי את האור מעל האמבטיה המתמלאת, ושמעתי נהמה שמגיעה מתחת לקליפת כדור הארץ – הבנתי. וקראתי.
"בואי עכשיו" כתבתי שלוש פעמים תוך כדי ציר מבקע ביצורי צוואר.
תוך דקות הן מגיעות אחת אחרי השניה אל השער. מתמקמות מיד, ובלי מילה ובאפילת הבית אנחנו עובדות. כל אחת מוצאת את מקומה, מתארגנת עם מה שהוא שלה בלידה הזו. כמו תמנון אנחנו, כוח נשי עצום עוטף בשמונה זרועות אישה פלאית שיודעת ללדת, שיודעת מה נכון לה, מתי ואיך, ומכוונת אותנו להיות עבורה. זו מחזיקה ידיים ומוליכה אותה דרך הכאב, שלא תהיה בו לבד, וזו פוערת מזוודה ופורשת ציוד ומשגיחה ורואה ושומעת ומחזיקה ושואלת ושותקת ומרגיעה, וזו משמרת לנו את הרגעים והקולות, ומעגלת איתנו את המעגל. ואני, בין זו לזו לזו לזו, סוגרת חורים, סורגת קורים. מקשיבה לכולנו, נותנת לכל אחת את מה שהיא צריכה כרגע.
אנחנו עובדות במהירות, כי ברור לכולנו שכבר ותיכף, שהנה זה בא.
גם הצירים עובדים במהירות.
ואז זה בא.
"היא באה" אחותי אומרת תוך כדי הציר, כל כולה מאוחדת עם הבת שלה שמגיעה אליה.
שאגה אדירה מפלחת אותנו, קורעת בבשר, לשה את הלב, מקפיאה את שורשי השערות.
תינוקת הגיעה לעולם, נשמה חדשה הצטרפה אל אמא ואבא מתרגשים.
ורק אחרי שעות, כשהסלון חזר להיות סלון, וזרועות התמנון שבו לביתן וכל השאר היו קלוחים ומנומנמים ואני שוב נסעתי על כביש החוף, הפעם מתחת לירח גבוה, חשבתי לעצמי שכל קשקושי חגיגות יום האישה שריצדו סביבי כל אותו יום הם כלום לעומת הדבר האמיתי. כי שוב פגשתי הערב את הפאר והעוצמה והפלא והידיעה של הכוחות הנשיים, ואין כמותם, ואין כמותן.
כשהבריכה התרוקנה והכל היה רגוע ונינוח גילינו את זה, שק השפיר במלוא הדרו. הקרום שהיה קירות רכים במשך תשעה חודשים, הקיף תינוקת ואפילו יצא בשלמותו סביבה כשנולדה, עדיין עוטף ומרכך אותה עוברת אלינו, ורק אז נבקע.
אני לא יכולה להבטיח שבכל פוסט תהיה לידה, אני כן יכולה להבטיח שאני נמצאת בכולם, והם יכולים להגיע עד אליך הביתה עם שליח, אז:
ענת, כתבת כל כך מרגש ומרטיט ומדויק את מה שקשה כל כך להעביר למילים, כי זה כזה גדול והמילים די משומשות ובכל זאת עוברת תחושת הדיוק וההקשבה שלך העמוקה, הכוללת והמדויקת (פעם שלישית)כל כך. זכיתי לקחת חלק במארג הקסום הזה. תודה.
הזכות לחלק חלק כל כך חיה ובהירה גם עבורי, וגם החד פעמיות של המארג הבלתי מתנסח. תודה על המילים ועל מה שמאחוריהן ולפניהן ומצידהן