כל כך חם, שעשיתי את הדבר ההגיוני היחיד – נסעתי לערבה.
מוקדם בבוקר לקחתי ילדה עירנית מציפיה, והאכלתי את הבגאז' בתיקים והנעתי ונהגתי לראשונה בחיי את הדרך הזו. לפחות פעם בשנה, לפעמים שתיים, אנחנו נוסעים, אבל אני אף פעם לא נוהגת. אני בוהה, מתעפצת, חולמת, חושבת, זה כן. בעיקר אני לא שמה לב מתי פונים באיזה כיוון ומה בא לפני מה ומתי אחריו. זה לא מענין, הכביש הוא תמונת רקע למחשבות שלי, אני בתודעת ילד בוהה בחלון. ככה בכל פעם, כמעט עשרים שנה.
לפני שבועיים התייחדתי עם היומן, והחלטתי, והודעתי לצעירת הבית שאנחנו נוסעות. רק שתינו.
דילגה בה השמחה, זה המקום האהוב עליה. אחרי שבריר שניה, קפאה בה העליצות ועצר בה המבט והיא הסתכלה עלי בחוסר אמון. את תנהגי? לשם? לבד? וקינחה בספק: רק שתינו?
כן. כן. וכן. עניתי לה וניפחתי בטחון.
מה הבעיה, יש וויז ואני אוהבת לנהוג, עשיתי דברים מסובכים מזה, כל יום אני עושה מסובך מזה, לא ענין.
אבל אז נהיה שזה מחרתיים, ובתוכי הסכמתי להודות שקצת כן ענין. ביקשתי ממנו, שנוהג את הדרך הזו כבר בעל פה מרוב שהיא כמעט כמו לנסוע הביתה עבורו, שיגיד לי אל מה כדאי שאשים לב ומתי מגיעים לגלידה בדימונה.
ובערב לא נרדמתי, כי בעצם זה להיות ארבע שעות על ההגה, והפיתולים בירידות סדום, והעקפנים חסרי האחריות של כביש הערבה שימעכו אותי להיות כותרת בחדשות. נבהלתי מעצמי וגם מישטרתי את עצמי. שוב מלכודת הזבובים הארורה הזו, להרגיש דבר ולנזוף פנימה שלא להרגיש אותו.
בשיפולי הכרמל התרגשנו לצאת למסע שלנו, ביוקנעם התפעלנו מהמנהרה החדשה, באלונית עצרנו לקנות שיט, בקרית גת נסענו נגד כיוון התנועה בחילוץ מוסדר של פקק לאחור, אחרי באר שבע דיברנו על הפזורה, בירידות של סדום התמסרתי אל הכביש, בכביש הערבה שאגנו שירים בצווחות והתגלגלנו מצחוק, בכניסה למושב הסתכלנו אחת על השניה והשקנו כיף וגם וו-הו, כי עשינו את זה, רק שתינו.
באחת עשרה בבוקר נכנסנו אל הבריכה השוממה תמיד ונתתי למים להציף אותי ואמרתי לעצמי – לא ענין.
אני גם גאה בי.
שאלה קצרה, תשובה עוד יותר, לחיצה אם רוצה:
