יממה ורבע תחת ניאונים ציבוריים.
יומן מצולם ועשר מחשבות.
(בפרקים הקודמים: החלקה טיפשית במדרגות, טלפון מבית ספר, אמבולנס, ניתוח, בורג בקרסול, שבוע בבית חולים, שבועות בבית, חזרה סבלנית אל השגרה.
והשבוע: חזרה אלקטיבית אל אותו חדר הניתוח ואותה המחלקה).
- המתנה של שעות ארוכות יכולה להרדים כל צורך ותחושה, לכבות בני אנוש לכדי צלליות מתוסכלות.
- בדיוק ברגע שבוצעים לילד שלי את הבשר ומבריגים לו את העצם, מעבר לשלוש דלתות אוטומטיות ושני מסדרונות ארוכים, אני נתקפת גל קור.
- ילד מסטול זה מצחיק.
- הרדמה קלה יכולה לגרור אחריה התאוששות כבדה.
- וילון מחייב אינטימיות שאין בה בחירה. ליד כל ילד ישן הורה, ליד כל הורה יש וילון, מעבר לוילון ישן הורה אחר. מהצד השני של המיטה הזוגית הוילונית שומעים כל בליעת רוק, צפצוף נשימה, אנחת שינה. קרבה כפויה לאדם אחר, לינה משותפת מדי, חושפת קשרי משפחה אחרת במערומיהם.
- בכי של ילד כאוב בחדר הסמוך יכול לקרוע לי את הלב.
- ליצן רפואי יכול ממש לשנות.
- “תיכף תקבלו מכתב שחרור ותוכלו ללכת” זה יכול להיות גם חמש שעות.
- בית חולים הוא בועת ניתוק, ובאחת, העולם שמחוצה לה נכנס למצב שינה ושאר החיים עמומים ומרוחקים.
- בבית זה הכי.
מדי פעם בוקע לי פוסט, מדי פעם הוא נחשף לאנשים על פי רחשי ליבו של האלגוריתם הפייסבוקי, ירום הודו. אפשר גם לקבל אותו על בטוח, במייל.
