את תנסי ללדת אותו בדרך שהתכוונו כשהמציאו אותך. זה לא ילך, הוא יצא מהדופן. יום למחרת הרופא יגיד לך כלאחר יד “כמעט נקרע לך הרחם אתמול”. כשתחזרי לנשום, את תקחי הרבה אויר פנימה ותודי לעצמך על שהבנת שזה מה שצריך לעשות כשביקשת בעצב לעבור לחדר ניתוח. את תנשכי את השפתיים כשתניקי, ושוב תניקי ושוב תניקי, ותקומי בכל לילה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואחר כך שוב, וגם ביום ובלילה הבא. הלילות יתחברו לשנים של עייפות. את תרחצי ותלבישי ותסניפי, את תלמדי ותלטפי ותרגיעי, את תחבקי ותתני לבכי להיות. את תתרגזי ותצעקי, בעיקר כשתהיי עייפה ורעבה ומוצפת. את תחליפי בגדים כי הם ספוגים בקיא, בחלב חמוץ, בפיפי, בנזלת ובמריחות לא מזוהות שהיו על כפות ידיים קטנות. את תבכי כשתסגרי מאחוריך את השער של הגן, וגם בשנה שאחרי ובזו שאחריה, את תבכי גם במסיבות סיום, למרות שהן משעממות. את תקשיבי ותספרי ותצחיקי ותצחקי, את תכיני ארוחות עד שלא תוכלי יותר. את תדאגי, את תתגאי, את תחפשי דרך, את תכאבי, את תקחי אחריות, את תחרישי כשעדיף. את תקני בגדים שהופכים לקטנים לפני שהם מתבלים וכאלו שלהיפך, את תתחילי להסתכל מלמטה על הגובה הזה שגדל ולא תאמיני שפעם כל זה היה מונח אצלך בין הצלעות לשלפוחית,
ואז,
ערב אחד,
כשתרגישי לא טוב את תשמעי:
אז למה את לא הולכת למיטה?
וגם:
מה צריך עוד לעשות? אז אני אסדר את הכביסה ואני אעשה לה ארוחת ערב.
את תשכבי מתחת לשמיכה כשהגוף מעוך והלב מלא.
