מהשנים ההן אני זוכרת את השטיח. מחוספס סיבים, קצר תלתלים ורמוס פסיעות. אני זוכרת אותי שוכבת על השטיח, מביטה מלמטה בפעוטות האלו שנוצרו מהרקמות שלי.
כשלא ידעתי לאן להוליך את היום, הייתי נשכבת על השטיח, לצידם, מסתכלת בהם שואפים אויר דרך נחיריים קטנים ונושפים דרך פיות רטובי שפתיים. שוכבת ומתבוננת, נותנת לעפעפיים להכביד, משיבה באיטיות לשיחה שאולי היתה, מגלה שערות ילדות דקיקות נטמעות למזכרת בין תפרי השטיח, מרגישה את חספוס הסיבים שבי.
את זה אני זוכרת. מעט מעבר לזה.
למשל, את צהוב החלמון הקרוש של ארוחת הערב, שליש פרוסת מלפפון נגוסה, מריחות הרוטב של הפסטה, ציור באצבעות קטנות על שולחן מתנגב הלוך ושוב. אני זוכרת שברירים. רק אותם.
אני זוכרת שפחדתי לקראת הים הגדול שנקרא החופש. אני זוכרת שבימים ההם, החמים, הריקים, בשעה שמונה וחצי בבוקר הרגשתי שעכשיו כבר מתאים שכולנו נלך לישון שינת צהריים קייצית ממוזגת, אבל לפני עמדו עוד שעות ארוכות של מרוץ מזוגזג בין מכונת הכביסה לבין ערימות המשחקים, ניגוב אפים וצלחות פלסטיק עם פשטידה, פסטה ופסי רוטב עגבניות יבש על השולחן המתנגב.
אני זוכרת גם הסנפת קפלים רכים, איוושת תנועה ילדית נמרצת, ונגיעות. את המגע אני זוכרת. לטיפות רכות בנקבוביות טריות ואחיזות מיומנות בגוף מתחתל. ובכי, גם בכי.
מהצד של לפני, החופש הגדול כשהילדים היו קטנים הרגיש לי כמו מסע מדברי. בכל שנה הופתעתי כשבאמצעו הרמתי ראש בפליאה שהוא בעצם פחות ממה שחשבתי, ויותר ממה שחשבתי, שאנחנו נהנים בו יותר מהתחזיות הגרועות שלי. ועדיין, היה לי קשה. זו האמת.
הזמן מרפא את הכל, ככה שרים. זה לא נכון, אבל הוא כן מעמעם את האור ומשייף את הפינות, אני לא זוכרת את הימים ההם, לא באמת. הוא גם עושה שנגדל, שהילדים שלי יגדלו, שאני גם.
השנה החופש הגדול הוא חופש של ממש לכולנו, וגם גדול מאוד.
אצל בן ה-15 ובן ה-17 זה הפך לרבעון שלם ועגול של חופש. השלישית הצטרפה השנה רשמית אל שני אחיה ובפניה תשעה שבועות נטולי כל קייטנה, ענין או פעילות, חוץ מאלו שהם מייצרים לעצמם.
אני לא אחראית על זה יותר.
אני לא אחראית יותר על ארוחות ערב, או בוקר, על קימה ושינה, על עיסוק ותעסוקה, על מריבות ועל זמן. השארתי את כל אלו אצלם, אני משוחררת. אני בחופש. זה כל כך נעים.
מה כן? שעות בוקר שקטות ונינוחות כשכולם ישנים, שיחות ערב ארוכות ומצחיקות כשהבריזה הקייצית מלטפת אותנו מרוחים על הספות בסלון, שחרור מהשעון, זמן פנוי אין קץ להכיר עוד קצת את הילדים שלי במקום להתנהל ולתפעל, השינה שלי הולכת ונזכרת מה השעות שמתאימות לה להגיח ולסגת, אני קובעת ויוצאת וחוזרת לפי החשק והצורך (שלי, רק שלי), אני אוהבת אותם יותר, וגם אותי אני אוהבת יותר ככה.
מה זה עושה? אויר. האויר טוב לבריאות. הוא מאפשר לי לבחור מחדש, כל יום, איך להיות האמא שאני רוצה להיות להם, לאנשים האלו שגדלים לצידי.
הבלוג מנמנם כבר תקופה, זו שינת יופי חשובה. זה זמן גדילה, ואני סבלנית.
לפעמים הוא מתעורר, מותח איברים ומבקש את נוכחותי כאן. כך או כך, אני לא מציקה לו בשאלות, יבוא כשיבוא, אני נותנת לו להוביל.
מה שכן, כשאני כן כותבת בו אפשר לקבל עדכון במייל. כלומר, אני מזמינה ושואלת:
