את מסיעה ילדה לבית ספר בבוקר. עברתן חלק את ה- תצחצחי בואי נזדרז כבר שבע ועשרים זכרת לקחת הכל. את יכולה לסמן לעצמך שהיה בוקר רגיל, סטנדרטי, לא משהו לכתוב עליו. התגברתן ביחד על סדקים שנפערו, על הבהובי תנועה, יש לך יום צפוף תכניות שהידקת לך במחשבה. אתן יושבות באוטו ומדברות על כל מיני, ענין של שלוש דקות אחרונות של פקקון רמזורי קצרצר והיא תצא מהאוטו.
אתן עפות קדימה בבת אחת, בבום אחד, חגורת הבטיחות מבטיחה, תודה עליה. שתיכן שואגות שאגת אאאהההה אחידה שהגיעה מהפגוש האחורי והשתחררה מתואמת משני גרונות, אתן נהדפות אל המכונית שלפניכן, שקיבלה את קצה הגל של התנועה הזו שהתחילה בדוושת הגז של ההוא שאת רואה במראה.
הבנה. קללה. מבט לאחור. את בסדר? היא בסדר. את גם. את מסבירה לה מה קרה, את יוצאת לראות, את אומרת להוא מאחור ולזו מלפנים שנזוז ונחליף ונצלם, הם מהנהנים.
את מסתכלת לאחור שוב. את בסדר? היא בסדר. את גם. נדמה לך. את מבוהלת, את משננת לעצמך את כל מה שאת צריכה לעשות עכשיו. את מסבירה לה מה הולך לקרות בדקות הבאות, שתדע. את מניחה לה מעקות לאחוז בהם.
את עסוקה בעצמך הרועדת, בשלך החבוט, בשלך שיושבת באוטו קרועת עיניים. מצלמת וזוכרת לוודא שלא יצא מטושטש, את כבר למודת נסיון. מצלמת וחוזרת לבדוק מה שלומה. כואב לה הגב. את נבהלת יותר. את כועסת יותר על ההוא מאחור. את מספרת לעצמך דיעות עליו שמבוססות על הכעס שלך. ניירות נפרשים על מכסה מנוע, הרוח פורעת אותם, אצבעות מונעות התעופפות נכנסות אל התמונות בשלושה טלפונים.
ורק אז את נזכרת.
את נזכרת מי את. עצמך חוזר אליך. המעגל מתרחב, מתרווח בו מקום ופתח להכנס. את מרימה מבט, את מסתכלת עליו באמת בפעם הראשונה, את מחפשת את העיניים שלו. הן חומות, והוא סגור וסוער, שטוף בהלה ומבוכה. הוא מתעצבן על שאלות הוריות ששואלים אותו בטלפון וסוגר את השיחה בחדות.
את שואלת איך קוראים לך? את מחייכת אליו. את אומרת לו ברכות שלא קרה כלום, בעצם. את רואה ילד מולך ואישוני דבש רכים וצמאים למעקה. את מסתכלת אל הצד השני ויכולה לראות שלידך עומדת אישה מבוגרת שכל כוונותיה טובות וליבה נקי. את מזכירה גם לה, שלא קרה כלום, בסך הכל. שזה לא נורא. את מרגישה את המתח מתחיל לרשרש התפזרות. את בודקת שוב ושוב מה שלומה באוטו. היא מכינה שיעורים באנגלית. הוא הולך לשאול אותה באוטו איך היא מרגישה. שניהם הפכו לאנשי קשר חדשים בטלפון, הצילומים צולמו, הניירות קופלו בחזרה אל כיסי ניילון דביקים.
את מסתכלת עליו שוב. עמוק בעיניים, את נשארת שם, הן יפות ממש. הילדים שלך כמעט בגיל שלו, תיכף גם להם יהיה רשיון. איך אתה מרגיש את בודקת, הוא עונה באמת, ממעמקי נפשו, חלק מזה גם במילים. הוא מתנצל שוב ושוב, את מחייכת אליו. הוא ישאר במחשבות שלך כל היום.
אתן נוסעות משם, היא משחררת בכי, את שמחה על זה, כי מה שנכנס בכוח, טוב לו שיצא. את מחבקת ולוקחת אותה הביתה. שתיכן מנקות החוצה את מה שעוד נשאר צבור ברקמות.
בסוף זה רק פגוש, ובירוקרטיה, והענין הוא המבט בעיניים.
את כותבת על כל זה בגוף שני, ואת שמחה על זה, כי מה שנכנס בכוח טוב לו שיצא.
