הייתי בת עשרים ושש וידעתי מעט מאוד. היתה לי עבודה עם שם ארוך יותר מהענין שהיה בה, גרתי בדירת חדר שנחפרה אל בטן האדמה, בחלונה התנוססו קרסולי השכן מלמעלה, וטרטר בה ללא הפסקה מכשיר שהפך את האויר למים. בכל ערב נכנסתי הביתה ורוקנתי את הדלי שהמכשיר ההומה יצר מהלחות שריחפה בין הקירות בבית שהיה הכי שלי. בערב גשום אחד קיבלתי טלפון מהבוסית שלי, קיבלתי משימה, קיבלתי כרטיס טיסה וקיבלתי פיק ברכיים. נסעתי לשבוע לאנגליה, כדי לוודא שמה שצריך שיקרה – אכן יקרה.
לא הייתי אף פעם בחו”ל בעצמי, לא היה לי כרטיס אשראי בינלאומי, לא היה לי טלפון ניד, לא היה לי מעיל חם דיו, לא היה לי מושג מה מצופה שאגיד לדיקן אנגלי חמור סבר כשמציגים אותו בפני, לא ידעתי איך אני אמורה להתלבש, וגם לא איך להתנהג בפגישת עבודה.
לא היה לי זמן לברר.
תוך יומיים גיששתי את דרכי אל אי שם כפרי, אל בית אחוזה רם ונישא מוקף גבעות שהפך לקולג’, אל המשרדון הנחבא בו, שהיה היעד שלי. הנהג שנשלח לאסוף אותי ממלון הדרכים, הניצב בבדידותו לצד הכביש מהיר, ניסה לשוחח איתי שיחת נימוס מתבקשת. הוא היה נחוש, אבל לעולם לא אדע מה אמר. לא הצלחתי להבין מילה מתוך בלילת המבטא הנוזלי שלו. ביקשתי שיגיד שוב ושוב, עד שנואשנו שנינו והעברנו בשתיקה את המשך אותה נסיעה קצרה ואת כל אלו שהגיעו בבקרים שאחריה. הוא פלט אותי מהטרנזיט שלו ליד דלת הכניסה המגולפת העצומה ואני דמיינתי רב משרתים שפניו חתומות וכפפותיו לבנות ממתין לבואי בדום מתוח.
לבושה במיטב בגדי חיכיתי לאיסוף אל הפינה שלי באחד מפיתולי הקרביים של הבנין העתיק, שלא הצלחתי לצאת ממנה לבד בשום שלב. חדרי האחוזה חולקו שוב ושוב, יוצרים מבוך בלתי אפשרי להתמצאות. הדרך מהשירותים בחזרה אל השולחן שלי היתה אניגמה מתחדשת, כשגרם מדרגות המשרתים, מפותלות גבוהות וצרות, היה לי סימן היכר שאני בכיוון הנכון. בכל פעם שטיפסתי במדרגות העץ החורקות ראיתי לצידי את רוחן של כל אותן נשים בסינרים לבנים קטנים ממהרות להינזף ולקוד באולמות המקושטים.
בבקרים נשמתי עמוק, זקפתי כתפיים, מתחתי צוואר ונכנסתי בשארית הגאון שיכולתי לגייס אל חדר האוכל הגנרי. ידעתי שגם הבוקר אקבל מכל כיוון את המבט מורם הגבה. החדר היה גדוש מיני סוכנים נוסעים בחליפות, גברים כולם, ובבדידות מזהרת ישבתי ביניהם בבלויים הלבנטינים שלי.
בבוקר הראשון הרגשתי הרפתקנית, טרדישיונל ברקפסט נשמע לי מחבק. חשבתי שזו תהיה פינת האוכל המנחם שלי. ביקשתי מהמלצר את המסורתית ונשמתי פרחה כשהוא חזר עם צלחת מעלה אדים, גדושה עד שפתה בתבשיל שעועית ברוטב, חצאי עגבניות אפויות, ביצת עין שוחה ביניהם ושתי נקניקיות מצחינות במיוחד מקשטות את הפאר הזה. בלעתי את הרוק וויתרתי. יצאתי לחכות בחשיכה של שבע וחצי בבוקר, בקור של סוף ינואר, לנהג ששתיקתו המזלזלת נעצה בי קוצים.
את הימים העברתי בהכנת מאות מסמכים ובהצמדות אל משטר הדיאטה של המארחת שלי, שלא אכלה כלום במשך היום, ולכן לא יצאה לקפיטריה או להפסקה, ואני איתה, אחרת לעולם לא הייתי מוצאת את היציאה מהמבוך המקומי, ובכלל, הקפיטריה הציעה פשטידות בשר מבחילות ומאפים יבשים.
בערבים הזמנתי לחדרי החום במלון המבודד משולשי כריכים, שהיו חיוורים וטפלים באותה המידה, ואימצתי עיניים עד חצות, מוודאת כל תו במסמכים שהכנתי באותו יום. מוודאת שלא נפלה טעות הקלדה באף אחת ממאתים וחמישים תעודות סיום התואר ובהתאמה, באותו סך גליונות הציונים של הסטודנטיות הישראליות שמחכות לקבל את מה שאני מכינה, כשיגיעו בעוד שבוע אל הטקס המרגש. בין כריך לרשימה, מהטלפון שליד מיטתי הקרה התפוררתי הלוך ושוב בשיחות דומעות עם האיש שאהבתי וריסק לי את הלב.
אחרי שבוע של מעט מדי אוכל, מעט מדי מעלות בחוץ ומעט מדי שעות שינה – סיימתי את שהוטל עלי, לא לפני שביקשתי שידחו לי את הטיסה ביום, אחרת לא אספיק הכל. סוכנת הנסיעות סידרה מה שצריך, כך סיפרו לי מהארץ, ועם חמישה קילו של ניירת יצאתי לדרך חזרה. לאות פרידה פקידת הקבלה במלון הושיטה לי חשבון, שלרגע לא הרהרתי באפשרות קיומו עד שהונח מול עיני המשתאות. נחרדתי מהסכום שצברתי בלחם לבן ובשיחות כאובות, לבשתי פני פוקר, שילמתי מה שצריך ובזאת חיסלתי את תכולת הארנק.
הגעתי ללונדון עם קומץ מטבעות, שחילקתי בתשומת לב בין כרטיס יומי לרכבת התחתית, שמירת מזוודה והמבורגר ילדים במקדולנדס. זה היה האוכל הכי זול שמצאתי, היחיד שיכולתי להרשות לעצמי. היו לי עשר שעות להעביר עם מגוון אתרים גשומים, עם קציצה מתה בלחמניה פלסטיקית ועם חמישה קילו תעודות חתומות בחינניות בריטית שלא העזתי להפקיד בשום מקום וגרמו לרצועת התיק הלא נכון שלקחתי לחתוך לי את הכתפיים.
והיה קר כמו שלונדון בפברואר יודעת לעשות.
ביום שישי בשש וחצי בערב הגעתי אל המשרדים של בריטיש איירווייז בטרמינל, כדי לעדכן את הכרטיס, בדיוק כפי שסוכנת הנסיעות הנחתה בידענות. מותשת רעבה ועניה חיכיתי בסבלנות בתור, כדי לשמוע את הפקידה מבשרת לי שלא. שום דבר וכלום. אין כזה דבר שינוי טיסה עם מדבקה, אין לי מקום על הטיסה הקרובה, אין לי כרטיס אליה, ובכלל, הטיסה שלי היתה אתמול והיא מאוד מצטערת. למרות העננות הפנימית שלי הבנתי מה היא אומרת לי והבנתי גם שאין לי אל מי להתקשר לפתור את הבעיה. ביום שישי בערב יכולתי רק לדמיין את כל הסוכנות האפשריות ואת שלל מנהלי יושבים בבתים החמים שלהם, מוקפים באוהבים אותם ואוכלים ארוחות ענק, ככה שאין מי שיוכל לחדש לי משהו מהארץ, אם בכלל יש מי שיענה לטלפון שלי בכסף שאין לי לחייג אליו. הבנתי שהפאונד וחצי שנותרו לי בארנק לא יפתרו לי שום בעיה ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי: לבכות.
מאחורי הדלפק האישה עם המטפחת על הצוואר בהתה בי לרגע, שתקה עוד רגע, בהתה עוד אחד, אמרה לי לחכות בצד ונעלמה אל משרד שקוף אחורי. ממנו היא חזרה אחרי דקות ארוכות עם אישור לעלות לטיסה הקרובה וחיוך. הודיתי לה כאילו היא אחותי האובדת, נכנסתי אל שורת תאי השירותים, התיישבתי על המזוודה ובכיתי עד קצה הנשמה. בכיתי את השבוע האיום הזה, את הרעב והעייפות, את התשישות והבדידות, את חוסר האונים והעצב. בכיתי עד שכבר לא היה צריך יותר, יצאתי מהתא והבטחתי לעצמי שאת שני המטבעות שנותרו לי אני מבזבזת על משהו לנשמה שלי.
בחנות הספרים התברר לי שההון שלי מאפשר לי לקנות רק כרטיס ברכה. עמדתי מול המבחר הצלופני במשך דקות ארוכות ובחרתי לי אחד, שהיה בדיוק מה שהייתי צריכה.
קניתי לי אמא.
שמרתי אותו כאילו הוא יהלום נדיר, הוא נדד איתי מדירה לדירה, עד שהתמקם בארגז במחסן, יקר ללבי ונשכח כאחד. עשור מאוחר יותר הוא הפך למקצוע שלי, למהות של האמהות המסורה והרכה שאני נושאת איתי לכל מקום, עם הילדים שלי וגם בעבודה שלי. הוא כרטיס ברכה אחד פשוט, שקניתי בקצה של זמן נמוך, והוא מחזיק חלק מהותי ממי שהיא אני.
לפני ארבע שנים שיפצנו את הבית, ורק כשיצרנו לנו את הבית בדמותנו נזכרתי בו. צללתי אל המחסן, התאבקתי בארגזי הרגש שאני שומרת בערימה בפינה, שלפתי אותו וסיפרתי לו שהוא ראוי לאור ולמסגרת. בחרתי עבורו מקום בו אראה אותו כל יום, להזכיר לי את מה שיש ואת מה שאין, כי שניהם בי.
משאירה כאן שתי הזמנות:
האחת, להשאיר את המחשבות והתחושות שלך כאן בתגובה מתחת. זה תמיד נעים לי.
והשניה, להשאיר כאן את המייל שלך, ולקבל במשלוח ישיר את הפוסט הבא שיבקע, כשישתלבו לי הזמן והחשק.
בעיניים דומעות אני כותבת לך. הצלחת במילים שלך להעביר תחושות ולגעת ברגש, עמוק עמוק בקצה של הלב.
אני מקווה שאני מצליחה להיות מסורה וגם רכה לפעמים, למרות הקצוות המחוספסים שלי וחוסר הידע של מישהי שלא חוותה ילדות רכה עד פעם.
מקווה שלא הרביתי במילים חסרות פשר, שכל מה שרציתי בעצם לומר, זה תודה 💕
מלאות פשר ומלאות רכות המילים שלך. נוגעות בי בדיוק באותו מקום שם בפנים. תודה גם
את כותבת מקסים ונוגע. תודה על השיתוף ❤️
תודה מאוד גם
ענתי , איך אני אוהבת לפגוש אותך ככה מבעד למילים, שומעת אותך , את חיתוך הדיבור הזה שלך, והעצירות והנשימות והשטף. רגשת אותי מאד! מתגעגעת!
מרגישה את החיבוק ואת הגעגוע. אוספת אותך מהרכבת, כרגיל