אני שמה לב לזה בכל שנה. זה קורה שוב, גם הפעם. הקיץ עושה לילדים שלי לגדול מהר. הם גדלים יותר מסך הימים שחולפים. הם מאיצים למעלה, לוקחים את כל החלקיקים שלהם ומתרחבים קדימה. הם גדלים במהות, זה בעיקר, אבל גם במידות (משימה לחודש הבא: לקנות לו מיטה יותר גדולה. הנוכחית נגמרה, התכווצה, היא מצחיקה לו את הגוף).
אולי בקיץ אני פנויה לשים לב, כשאני לא צריכה לוודא ולשמור ולדאוג שיעשו את מה שהם צריכים (איזה מן דבר מטופש, הגיע הזמן שאתעדכן ואתפטר גם מהתפקיד הטורדני הזה).
אולי זה קשור לחופש. החופש מיטיב עם האפשרות להתרחב, בית הספר כנראה שלא כל כך.
אולי בקיץ הם פנויים להיות יותר, רק להיות. זה הרי כל כך פשוט להם, ואחר כך חיים שלמים רודפים אחרי האפשרות הזו. זה עושה מקום לחשק. הם אוכלים כשהם רעבים, הם אוכלים את מה שהם מכינים לעצמם כשהם רעבים, הם קמים כשהשינה הספיקה, הם הולכים לישון כשהם עייפים (לרוב, לפעמים אני מתערבת, כשמספיק לי). זה יהיה כמעט נכון לגמרי להגיד שאני מניחה להם, וגם נמצאת.
אני מניחה גם לעצמי.
בכל אופן, שלושה ילדים בחופש כבר כך וכך שבועות. אני לא סופרת, זה גם ענין. ואני, שגרת חיי נמשכת, פחות או יותר. אני הולכת ובאה בזמני. אני יוצאת כשהם ישנים, כשאני חוזרת מחכה לי שביל סימנים לכל מה שקרה בהעדרי. אני קובעת לי את עתותיי, והם ממלאים את שלהם. גם שעות של מסכים, זה ברור. זה (כמעט ו)לא משנה לי. גם אני גדלתי.
ככה יכול להתרחש לו הדבר הזה, למשל, שהוא כלום לכתוב עליו, והוא החיים עצמם, מבחינתי. אני מסיעה נער לעבודתו, ופשוט לא מסתובבת בכיכר לכיוון חזור הביתה, אלא נוסעת בדיוק אל הצד השני, כי ככה מתחשק לי. בדרך אל הצד השני אני פונה ימינה אל שום דבר ונוסעת עד הקצה, ושם, על אבן גדולה, מתחת לשני אלונים, אני יושבת עם ספר, נקטרינה וחרדון ביישן. אחרי שעתיים אני קמה וחוזרת כדי למצוא את צעירת הבית מוקפת מספריים, צבעים, ניר דבק בהמוניו ושאריות גיזורי ניר. אל תסתכלי, היא פוקדת עלי. קל. אני לא מסתכלת לרגע. היא מכינה לי את הדבר השלישי ליום ההולדת שלי. שניים כבר מחכים, מוטמנים באי שם בבית. נולדתי בעוד חודש, והיא כבר טורחת וקונה וצובעת. היא כל כך מתוקה באהבה הפנויה שיש לה לחלק.
ואני, הקיץ מפזר אותי, אני נוזלית בו. אולי אני מזיעה מבפנים, סווטלודג’ עונתי של הנפש. אולי זה מה שקורה במבואות יום הולדת, לא יודעת. מה שאני כבר כן יודעת הוא שבעוד חודש וחצי הכל יתאסף, זה יקרה יחד עם השינוי העדין שיסמן לחצבים להתחיל לפרוח. בנתיים אני מתמקדת בלהיות.
כרגיל, בסוף כל פוסט מונחת הזמנה לבוא שוב. כלומר,
