לפני שנים, כשהייתי אמא לשני פעוטות, בני שנתיים וארבע, התפרצה עלינו מלחמת לבנון השניה. היא חרחרה רמזים להגעתה במשך יומיים ובכל זאת הפתיעה בבוקר יום ראשון כשהתעופפו על ראשינו טילים. חברה לעבודה ואני ישבנו במשרד השומם, הסתכלנו אחת על השניה ובחפזון מהשטן נעלנו את הדלתות מתוך כוונה ברורה להטיס את עצמנו הביתה. התחבאתי כפופה ומבוהלת מאחורי קיר בטון בחניון הפתוח כששמעתי שוב אזעקה. כשהגיע הבום שאחריה התכווצתי לקטן-קטן בזמן שחיכיתי לאיש רב התושיה שבחרתי, שכבר הספיק להכנס לאוטו ובמהירות שיא בין טיל א’ לטיל ב’ לאסוף שני הילדים מהגן ולבוא לקטוף אותי הביתה. חמישה שבועות היא נמשכה, כשאנחנו מטווחים כל יום יותר פעמים ממה שיכולנו לספור.
בתחילה המעשה השפוי היה להרחיק את הילדים מכל זה, לנסוע דרומה מקו האש. אז התארחנו. כלומר הילדים ואני התארחנו, הוא נשאר בחיפה, עבודתו הוכפלה והוא נדרש בה מבוקר עד מעמקי הליל. אבל, כמה אפשר להיכנס ברווחים של משפחה אחרת, שממשיכה בשגרת גנים עבודה הורות וזוגיות, כשאנחנו מחפשים את עצמנו לדעת מהרגע שהשמש זורחת ומשתדלים להפוך לשקופים ברגע שהיא שוקעת. המאמץ היה רב מדי, והתגעגעתי אל כל מה ששלי.
חזרנו הביתה בנסיעת רגל על הגז עד הסוף, כשבגבי מונחים בעדינות, חגורים בכיסאות שלהם, שני פעוטות שאני אחראית על החיים שלהם באופן מוחשי מאי פעם, ואני שרה באוטו בקול רם שירי ילדים חזרתיים כדי לפזר בי את המתח. נהגתי וקיוויתי שאף טיל לא יבחר לנחות על הכביש לידי, דבר שקרה לא פעם בשבוע ההוא, לאנשים שהם לא אני. זו היתה נסיעה שאת הרעד שלה לא אשכח לעולם והיא הסתיימה בארבעה שבועות ארוכים, בהם הילדים לא יצאו מפתח הדלת, ואני כן, אבל רק לפעמיים קצרות ומבהילות. יצאתי לרבע שעה, הפקדתי אותם בידיים נאמנות ולב חם כשאזעקה תפסה אותי בסופר ובנהיגה, ובשתי הפעמים נמתח לי הלב, מהמסתור הבטוח שאלתרתי תוך שניות, אל הילדים שלי שנמצאים עכשיו בבית ואני רק רוצה לדעת שהם שמורים ושנפשם עטופה.
כשחזרנו הביתה מהגלות אל התופת עמדה בפני המשימה להסביר להם, בלי להסביר להם, את הענין הזה של לעזוב הכל מיד, אבל מיד, כששומעים את המנגינה העולה והיורדת, ולמהר אל חדר המדרגות המבוטן. להסביר בלי לבשר את המשמעות של המוזיקה ההררית הזו, שמזמרת טיל בדרך אליהם, כזה שחרב דירות ובנינים לא רחוק מאיתנו, בחלקם אנשים ברי מזל ניצלו, אבל כל מה ששלהם לא.
אז התאמנו עם משרוקית, שככה יהיה לי טוב. מחריד להזכר בזה. זו היתה עצה שקיבלתי וחשבתי שהיא טובה. נכנסנו הביתה, פרקתי את התיקים, נשמתי את הריח החד פעמי של הבית שהוא שלי, ושיחקנו במשרוקית מסמנת למהר אל המקלט. אני שרקתי במפתיע והם מיהרו אל הדלת בשיתוף פעולה מחויך, אולי הם אפילו נהנו מהמשחק, אני לא לגמרי זוכרת. בכל מקרה, הם לא שאלו שאלות, ומשם והלאה קיבלו בהבנה רגועה את השליפה מהצלחת באמצע ארוחה, מהמשחק ששקעו בו, מהמקלחת עם שמפו על הראש, ומהמזרונים שהנחנו על הרצפה בצמוד למיטה שלנו ולקיר פנימי. שליפה והליכה זריזה בשניות שנותרו, אל חדר המדרגות של הבנין, יחד עם כל השכנים, המתנה משמימה של דקה, האזנה דרוכה לבום, האם יגיע ואם כן – ניחוש כמה קרוב פגע בהתאמה למידת הזעזוע של קירות הבנין, וחזרה אל הצלחת, הפאזל, השמפו, הכרית. עד לפעם הבאה, שתהיה אולי בעוד דקה וחצי או שעה וחצי או מחר, נדע כשנדע.
צריך להגיד שאנחנו גרים בדירה, אותה אחת מאז, בלי גינה פרטית או ציבורית, בלי מרפסת, בלי מרחב חיצוני נעים לשהות בו שקרוב לאזור בנוי בטוח דיו. עוד צריך להבהיר שהסיבה שלא יצאנו מהבית, גם לא לבתים של אחרים, הייתה שפחדתי. פחדתי שתתפוס אותנו אזעקה בנסיעה, וידעתי שאין סיכוי שבעולם שאני מספיקה לבד, כי הייתי המבוגר האחראי הפנוי היחיד, לעצור בצד, לשחרר חגורה, לצאת מהאוטו, לעבור למושב האחורי, לשחרר שני אבזמים של כיסא בטיחות, לשלוף ילד א’ ולעבור לצד השני של האוטו לעשות שוב את הנ”ל ולשלוף ילד ב’ וללכת עם שניהם, על הידיים או לא, אל הבנין הקרוב, תוך שלושים שניות.
הפתרון שלי היה לא לנסוע, בבית הרגשתי בטוח והאמת היא שכולנו התרגלנו די מהר. האדם הוא חיה נוחה להסתגלות, למדתי מזמן. הם היו קטנים דיים, ואני הייתי בהירה ואיכשהו היה רגוע ומצחיק ונעים ביחד. הסבלנות שלי התרחבה בהתאם לנסיבות והשליפות המהירות הפכו לענין טכני שעושים אותו בפשטות וגם ממשיכים ממנו הלאה. אני לא זוכרת מתי הרשתי לעצמי להרגיש את הבעתה והפחד העצום שהמצב הזה חפר בי, אולי באף רגע, אולי רק שנים אחרי, אבל אני יודעת שהם היו שם.
אני כן זוכרת את הרגע שאמרתי להם שבהמשך הקיץ נלך לבריכה ולים. שניהם שאלו אותי מה זה בריכה ומה זה ים, ולרגע בהיתי בהם בעיני עגל. מנסה לעכל את העובדה שמאז הקיץ הקודם הם שכחו, ועכשיו תחילת אוגוסט והם לא יודעים מה זה. אז סיפרתי להם. תיארתי להם איך מרגישים גרגרי חול בין אצבעות הרגליים, ואיך מרגישה הקרירות של המים ואיך אפשר לצוף בהם, ואיך העור מלוח אם מלקקים אותו, ואיך הקרטיב מטפטף על האצבעות, ומה זה קרטיב בכלל, ולקחתי את הכריות הגדולות של הספה והנחתי על השטיח בסלון, ושכבנו על הבטן ועשינו תנועות עם הידיים והרגליים כדי לשחות בין הכריות, ותיארתי להם את הגלים ואת התכלת של המים מסביב והרגשתי אנה פרנק. זה אולי לא יום טוב להשוות, אבל חשבתי עליה שוב ושוב בימים ההם.
מה אני רוצה להגיד בזה? אני לא באמת יודעת.
אולי שמסתגלים לשיט יותר בקלות ממה שנדמה וגם שכשנראה שההווה ישאר כזה לתמיד- הוא פתאום עובר.
אולי שבשבת האחרונה ספרתי חמישה שבועות נצורים, שוב, ושחמשת השבועות האחרונים הרגישו אחרת לגמרי מאלו של פעם, לא רק בגלל שהיום המציאות מחוץ לבית אחרת לגמרי אלא גם בגלל שהם גדלו, וגם אני. אני לא צריכה לטפל בהם, אלא רק להיות להם, לפעמים, והשתפרתי משמעותית בלהיות עבורי.
אולי שיותר מכל אני מתגעגעת לעצמי. עצמי שאף ילד לא זקוק ממנה לשום דבר באופן מוחלט ורשמי, לפחות לכמה שעות. עצמי שיכולה לבחור לעשות הכל וללכת לכל מקום ובכל זאת בסופו של דבר נשארת בבית כי הכי נעים בו. אני מתגעגעת לזמן לבד, לגמרי לבד, לשיטוט פנימה בדממת הבית ואני מתגעגעת לאפשרות להקשיב פנימה בשקט.
אולי שהשילוב הזה בין החמישה של אז והחמישה של עכשיו והצפירה של היום וזו של בעוד שבוע משחק לי במוח ומזמין אותי לדבר את הלב שלי.
