בשבוע שעבר לרגע אחד, ביום אחד, נשארתי פעורת פה ונעוצה במקום, עומדת יחפה על רצפה מצויירת, עומדת שותקת באמצע חדר האמבטיה, עומדת מול דלת זכוכית סגורה ושותקת גם היא. שבוע עבר, ועדיין התדהמה ההיא מנפנפת לי לשלום מדי פעם.
מאחורי דלת הזכוכית, שמייצרת מקלחת, ישבה על הרצפה צעירת הבית, מרוחה בחצי בקבוק סבון, מציירת עיגולי סבון משחתיים סביבה, מלטשת את המרצפות בתועפות ורוד מקציף, בוראת לעצמה זמן ואת עצמה.
זה היה פשר השקט בגזרת האמבטיה בעשר הדקות האחרונות, הבנתי כשנכנסתי.
היא כבר גדולה, אני לא נדרשת שם באמת, היא מתקלחת ואני מגיחה מפעם לפעם לוודא אישורים, שרובם מיותרים לגמרי עבורה וגם עבורי, אם אעז להסתכל עליהם לרגע.
לוודא שהמים לא מתבזבזים, שהשלבים הנדרשים לא נשכחים שיכחה של חוסר חשק, שהקרקפת נחפפת, שהגוף מסובן גם בפינות, שהשעון לא נזנח, שהרצפה לא מוצפת, שהמקלחת הזו תגמר, שהערב הזה גם.
זה היה יום מסריח, עבורי. מהימים האלו שרק רוצים שהם יעלמו, שיגמרו כבר, שימחקו מהשבוע כי טוב לא צומח בהם. הצבע של השמיים והשעון הודיעו שיש ריח של תיכף רבע לערב, אז מקלחות.
כנסי למקלחת.
כן, לא, פה, שם.
נכנסה.
באוזן אמהית, שמשמרת ערוץ קבוע של קשב ממוקד ילדים, שמעתי בגדים מתנופפים, שמעתי סל כביסה נטרק, שמעתי דלת מקלחת נסגרת, שמעתי מים. ואז דממה.
דממה נעימה לי. שקעתי לתוכה. כשהוצאתי נחיר מעל לגובה פני הים הבנתי שאני שם כבר לא מעט זמן, וגם היא. ועדיין דממה. לבשתי נחישות ורוח מלחמה, נכנסתי ובבת אחת לא יכולתי יותר. רציתי שיגמר. המקלחת שלה, המשימות שלי, היום הזה.
העובדה שהיא לוחצת כבר עשר דקות על המשאבה של הבקבוק ומעבירה את כולו אל הרצפה במריחה אינסופית לא הועילה לי. אני רציתי יעילות. לעשות כבר וי למען השם. אז עשיתי את הדבר הכי לא יעיל, התעצבנתי עליה. נזפתי בה. נופפתי בשעון, ברשימת המטלות שלי, בכינרת המתרוקנת (הכשל הלוגי לגבי העובדה שהברז סגור לגמרי לא הפריע לי). דרשתי ממנה בסמכותיות של מ”פ מצטיין לקום ולגמור את המקלחת הזאת כבר לעזאזל. היא תלתה בי עיניים מתקוממות, מופתעות, מציירות בינינו גרפיטי רועד ‘מאיפה באת לי עכשיו, יא אמא?’
לקום היא לא הצליחה, הרצפה היתה חלקה יותר מגיגית שמן. לאט לאט, נעלבת וכועסת היא חזרה לגובה שלה ובאבחת חמש מילים שתלה אותי:
“אמא, אין לך שמחת חיים” היא קבעה בצער.
רק מילים שקטות יצאו לה, בלי בכי, בלי עצבים, היא פשוט הסתכלה עלי וניסחה הבנה שהיתה ברורה לה. העיניים שלה ננעצו לי בלב, ליד המילים שהשאירה שם לפני רגע. ‘אמא הפרת חוזה’, הן שלחו אלי מבט, ‘את לא אמורה להיות שם’.
שתקתי.
ואז שתקתי עוד קצת.
לקח לי רגע מסטיקי לצאת מקפאון דלי מי קרח המטפוריים שקיבלתי.
ואז הסכמתי.
כי היא צודקת. לא היתה בי טיפת שמחת חיים באותו יום, גם השבוע לא היה גדוש שמחות, כנראה שגם בשאר הזמן אני לא האדם הנכון לבחור בו בתור נשיאת מדינת עליצותסטן.
ההקשבה שלי לילדים שלי היא כמו פנס, ככל שאני מקשיבה יותר אני מבינה עד כמה אני לא מקשיבה במיליון פעמים אחרות. כשאני באמת מצליחה להכניס פנימה את מה שהם מנסים להגיד לי אני תמיד מגלה שהם צודקים, שהם מאירים לי פינות חשוכות, שהם רואים משהו שאני לא, שהם יודעים טוב ממני מה לא מסתדר בתמונה. הם רעננים ומלאי אמונה, ואני פחות זה ופחות זה.
באהבתם האדירה הם מזמינים אותי להזכר, ככה פשוט, בלי לנטור ולחשבן.
ועוד הבנתי לאחרונה, שככל שאני מקשיבה יותר, כך אני מצליחה להמיס את רגשות האשמה האמהית הארורים, על כל הפעמים שבהן לא הצלחתי, וזה בונוס אדיר, הם משא מיותר ועקר.
אז קיבלתי במתנה ילדה שמזמן ברור לה ולמי שחי איתה, שהיא הגיעה לכאן כדי להינות. היא חיה loud and clear את מה ששמח לה ונעים לה וכיף לה וגורם לה אושר. זו ברירת המחדל שלה, שמזכירה לי את מה שכבר מזמן שכחתי והיא יודעת כל כך טוב.
אני תמיד רוצה שהם יקשיבו לי, כי נדמה לי שממש חשוב שיקשיבו למה שיש לי להגיד. להיפך זה אפילו חשוב יותר.
לפעמים אני קוראת אותך ואומרת לעצמי: “זה כאילו שאני כתבתי את זה, מילה במילה!” אבל אז אני מודה בפני עצמי (שוב) שאין סיכוי שיכולתי לכתוב את זה כל כך טוב, אז איזה מזל שאת כתבת. אז מודה בזה ומודה גם על היותך.
לקבל ממך אותך לרגע ככה, מבעד לטרפת היומיום, עושה לי נעים. מרגישה את החיבוק
כל כך מדויק. כל כך נכון. כל כך כואב. אבל עדיין מעלה חיוך. ענת את פשוט יהלום. תודה שאת כותבת את מה שכולנו עוברות/ים ונותנת תחושת נורמליות בחיים הלא כך כך נורמליים לפעמים. אוהבת אותך
כאב וחיוך. איזה שילוב מנצח. שולחת אהבה בחזרה
תודה, על האמת האמיצה הזו. תודה לציירת המוכשרת, לאמא העייפה אך קשובה. ותודה לך המורה על השיעור
אויש, כמה שאת מתנה אהובה
(אויש זה יופי, בפולנית מדוברת, למען הסר ספק)
פוסט מקסים ומדוייק, כתוב בצורה ציורית וקולחת. נהניתי וכ”כ הזדהיתי. תודה:)
תודה! שמחה שככה 🙂
הוי ענתקי…
איך אני אוהבת אותך ולא הייתי צריכה את הבלוג שלך בשביל לדעת את זה אבל הוא מזכיר לי את זה כל פעם מחדש.
איזה יופי זה, כי בדיוק אותו דבר. אני לא צריכה את התגובה בשביל להרגיש שאני אוהבת אותך, אבל כל אחת היא תזכורת נעימה בכל פעם מחדש