1.
אישה צעירה מתנהלת בעולם. כל יום עובר במאמץ, במרדף אחר הבסיסי ביותר, אבל היא עוד לא מבינה את זה. היא בת עשרים ושתיים והיא גם בת שמונים ושתיים, תלוי אם מסתכלים על הקנקן מתוח העור ורווי העלומים שהיא, או על מה שבתוכו, לב מצולק ונפש שלא נחה מעולם.
היא פוגשת איש צעיר, הם בני אותו גיל, נעורים וצלקות, ולשניהם מה שהיה אמור להיות מובן מאליו – מעולם לא היה כזה. בכל אחד מהם מקופלת הבטחה לזה שמולו, כזו שאי אפשר לעמוד בפניה, האפשרות המפתה שיהיה בית.
2.
כשנדמה להם שסוף סוף הכל נמצא, והאפשרות מסנוורת דיה, הם מחפשים-מוצאים-חותמים-שוכרים דירה. אוספים ספה בשום צבע, שאף אחד כבר לא צריך, מכונת כביסה חלודה, שבעיקר מרטיבה בגדים ושטיח שבעוד שלושים שנה אולי יחזור לאופנה. הם קונים מפת שולחן משובצת כחול, מבשלים פתיתים בסיר שהמכסה שלו רפוי והידית שלו מרקדת ולומדים להגיד ‘שלנו’.
עכשיו אפשר לנשום עמוק.
3.
שלוש שנים הם גרים שם. ואז חדלים. לגור להיות. אין יותר ‘אנחנו’.
ספה ומפה, אפילו לא פתיתים, לא יכולים להסתיר את מה שאין. היא מבינה שהיא לא הבינה כלום, היא מגלה שקירות אוהבים וריח של כביסה עושים שקט מיוחל, אבל הוא יכול גם להיות דממה שאפשר למות בה, והיא רוצה לחיות.
היא לעולם תשמור בליבה זכות וחסד לדירה המכווצת הזו, שאת הבלטות העקומות ברצפתה השוקעת כפות רגליה הכירו בחשיכה, שאת קירותיה הסדוקים ותריסיה הקורסים היא אהבה למרות ובגלל בלותם, שארונותיה הדיפו ריח עץ ישן וקיבלו את פניה בקצוות מסתלסלים של ניירות שעווה עוטפי מדפים, שהיה בה בוידם והול ומרפסת תריסולים סגורה ואת כל שכניה אפשר היה להכיר לפי חריקות הבנין ביום ובלילה.
4.
אישה עדיין צעירה, אבל פחות, עדיין קשישה, אבל פחות, משאירה בגבה את הדירה הקטנה בקומה הראשונה של רכבת השיכון. היא יודעת בחוש לנווט את עצמה קדימה, כוכב הצפון נמצא בתוכה, והיא לומדת לצעוד לאורו. כשהיא מקשיבה לקולות העתיקים שבנפשה היא בונה לעצמה עוד בית. באצבעות מיובלות ובעיניים רכות היא מצרפת בטון ולבנים, טיח וזגוגיות, קולות אהבה וקולות ילדים.
5.
שני עשורים חלפו מאז אותה דירה מיניאטורית. היא עדיין לומדת לחיות וכבר מזמן יש לה בית שנעים בו לגור.
ביום רגיל לגמרי, באחר צהריים סתמי, היא נוסעת שוב ברחוב ההוא, מרובה הרכבות. הדירה ההיא, עדין מונחת בליבה במגירת הזכות והחסד, עומדת פעורת חלונות, מחרחרת לקראת מותה הקרוב יחד עם שאר חברותיה לבלוק. הבנין כולו בנשימותיו האחרונות, ריק מדיירים ורהיטים, עקור חלונות ותריסים, מקולף מחיי האנשים שנשימותיהם מילאו את חדריו למעלה מחצי מאה.
לבנינים מותרת המתת חסד. הרופא תיכף מגיע עם המזרק, זה ברור לגמרי, הבנין הגריאטרי מוכן.
היא פוערת פה ועוצרת בצד. חולקת כבוד אחרון לזכרון הראשון.
במצלמת הטלפון היא משמרת תמונה, רגע לפני שאיננו.
שבועיים מאוחר יותר נותרו רק פירורי קירות, תמונת טלפון מגורענת וזכרונות.
מדי פעם אני כאן, כשמצטרפים המוזה והזמן והסיפור והרוח הנכונה נושבת. ואני בעצם רוצה לשאול, האם כשזה יקרה, אז:
כל כך אמיץ לקום ולעזוב בית, למרות ובגלל השקט שיש בו. כל כך אמיץ לנסות ולבנות בית חדש למרות ובגלל החוויה שהיתה. אין ספק שכוכב הצפון שבתוכך מאיר לך ולאחרים את הדרך הנכונה.
את יודעת, אני חושבת לא פעם שאומץ הוא מונח מתעתע. הוא קיים רק אצל מי שמתבונן מהצד, ואצל זה שעוד לא הגיע הרגע שלו. כי זה שנראה אמיץ מבחוץ, הוא בעצם עושה את הדבר היחיד האפשרי לנשמתו, מבפנים, וכשזה היחיד האפשרי – זה לא אומץ, זאת שאיפת האויר הבאה שבלעדיה אי אפשר.
אומרת במילים מסובכות שלא הרגשתי אמיצה בכלל שם, ושם, רק כי כל אופציה אחרת היתה מוות. ולא רציתי למות. ככה פשוט זה היה.
לפעמים, זה לא פשוט לבחור בחיים, גם אם האופציה השנייה היא למות. היכולת לראות זאת בבהירות למרות שזה מוסתר מאחורי נוחות/אשלייה/פחד היא האומץ בעיניי. להצליח להסתכל קדימה, לאסוף כוחות ולהגיד אני לא רוצה למות….
את צודקת, לפעמים, זה לא פשוט לבחור בחיים, גם אם האופציה השנייה היא למות.
מקסים ,מקסים,מקסים..
תודה גדולה!
צמרמוררררת
מתחילת הקריאה ועד סופה.
כי גם אם הביוגרפיה שלי ושלך שונות, בעצם כתבת גם עליי.
נשמה צעירה עתיקה לנצח שאת.
צורפת מילים של זהב.