ילד יוצא בבוקר לבית ספר, לוקח את הקופסא עם האוכל, אומר ביי, הולך עם התיק על הגב, ממש כמו בכל מאות הימים שהוא עשה את אותו הדבר. עובר משיעור לשיעור, כמו בכל יום, יורד במדרגות, כמו מאז שלמד ללכת. מפספס מדרגה.
בהינף רגע משתנה מה שתוכנן, מה שנתפס כברור וכקיים.
ילד יוצא בבוקר לבית ספר, חוזר אחרי שבוע. חוזר עם קביים ובורג בקרסול.
שבוע העברנו תחת הגג הבית חולימי, שבוע שכל רגע בו הרגיש כמו דקה וכמו שנה, נמתח ולא זז ומתאדה ונגוז בבת אחת. פלא פיזיקלי מוזר שכזה. שבוע של משפחה מתגייסת, משנסת מתניים ונפש, לכולם היה קשה, וכולם נאספו בגמישות אל מה שהמציאות הזו מחייבת אותם.
שבוע שבו רציתי לעשות את הבלתי אפשרי ולהיות בשני מקומות בו זמנית.
לא הצלחתי.
שבוע שאני מפוצלת, מוטרדת, דואגת, בודקת שוב ושוב מה שלומם של הארבעה שגם הם אני, בודקת בתוך צליל הקול, בתוך עוית החיוך, בתוך מצמוץ העין, בתוך שפיפת הכתף, מנחשת מה צריך עכשיו, מודדת מה מזה אני יכולה לתת, לועסת חצץ את מה שלא.
שבוע שבו, כמו רשת קורי עכביש שמתגלה כשהיא מנצנצת באור השמש, אני לומדת את המערכת הזו שמניעה בית חולים. מפענחת מדים דרגות והיררכיה, יודעת לוחות זמנים וסדר פעולות, מגלה את שקיפות התשתית שמחזיקה את המקום הזה, קוראת את הפנים של האינסטלטור שהוזמן לשחרר סתימה בכיור, של הנגר שהוזמן לרכך מסילת מגירה, של הנשים ששוטפות את הרצפה ארבע פעמים ביום, של המשנעים שידם בכל. על כורסת מיטה בלויה אני יושבת ימים ושעות ומתבוננת בצבא הנמלים העמלות, רובם מבוגרים מדי, נאנחים מדי, חתומי מבט וחורקי שיניים.
שבוע שרובו סימני שאלה, לא יודעים מתי, לא יודעים איך, לא יודעים מה בדיוק, לא יודעים מה יהיה צריך, לא יודעים מה יהיה אחר כך. נדע כשיקרה, או אחרי שקרה. אנחנו מתמסרים אל חוסר הידיעה, ומדי פעם מנסים לכרסם בה.
שבוע שנגמר בהודעה משמחת, שעבדנו במשך שעות ארוכות כדי לייצר אותה – הביתה!
הארונית שהיתה הבית שלנו במשך שבוע מתרוקנת במהירות האור, כל מה שבה נזרק אל התיק ואל הפח ושלום ולא להתראות. דלתות זכוכית מנחשות אותנו החוצה, אותן אלו שדרכן אמבולנס גלגל אותנו פנימה שבוע לפני כן. אחרי שבוע ובכיוון השני אני מגלגלת כיסא עם ילד ובורג.
ורק אחרי יומיים של התמקמות מחדש בבית, שבהם אני לאט לאט מורידה ווליום פנימי, וישנה את כל השעות שלא ישנתי, ונושמת את כל האויר שלא נשמתי, ובוהה בטמטומת במסך וגם סתם ככה, אני קמה הבוקר ומרגישה פעפועי וירוס בתוכי.
הא, אני אומרת לו בחיוך חמוץ, עכשיו הגעת, כשאפשר, זה יפה מצידך. אבל תשמע, אני מבינה מה אתה עושה כאן, כל הטריק הזה שלך די שקוף. להנחית אותי אל המיטה אחרי הימים בהם רצתי מרתון, כל שעה. אז תראה, זה לא אתה, זה אני, כי האמת היא שאתה כבר די מיותר לי. לא צריכה שתעבור כאן מימין לשמאל מחזיק שלט גדול כדי שאשים לב. התפקיד שלך הוא היסטוריה. כי אני מסכימה לזה, גם בלעדיך, אני מסכימה לעצור, לשחרר, להרפות, לא לדעת, לא להיות יכולה. ואני יודעת בתוך מה אני עכשיו, מרגישה את הדבר הזה, הלא לגמרי מוכר לי: אני חלשה. ומותר ואפשר וזה אפילו נעים.
יש עוד בסיר. עוד פוסטים מפעם, ועוד פוסטים שיבואו, כשיצטרפו לי החשק והזמן.
בשביל אלו שהיו – צריך רק לגלול למטה, בשביל אלו שיהיו – אני מזמינה להשאיר כאן מייל, כדי שהם יצפצפו פינג כשיוולדו.
