ציפיות זה לכריות

לפני יומיים הוא נסע לשבוע, ואני קיבלתי בחזרה את התפקיד המפוקפק הזה, ובחיי שזה כבר לא לגילי.

בלילה הראשון היא העירה אותי רבע שעה אחרי שנרדמתי. זו ההתעוררות הכי מבאסת בעולם. כיסיתי אותה ונשארתי ערה עוד 3 שעות. הסתובבנו מימין לשמאל עד סחרחורת, אני והתנשמת השכונתית. למחרת החלטתי שהצעירה הצועדת אל השירותים ואני צריכות לדבר על זה.

בערב לפני השינה ניסיתי להודיע לה שהשלב הזה מיותר בעצם. היא הקשיבה בתשומת לב, אבל הייתי עד כדי כך עמומה, שהיא בהתה בי עוד רגע ואמרה  לי: “אמא, אני לא מבינה, מה את אומרת לי?” שינסתי ניסוח ואמרתי לה שאני חושבת שכמו שהיא צועדת אל השירותים, היא יכולה לצעוד בחזרה, למשוך את השמיכה ולהמשיך לישון, חייכתי חיוך פרסומות וקיוויתי שהצלחתי למכור את הרעיון השאפתני שלי.

ובכן, לא.

הגבות שלה מיד התכווצו, והיא שטפה אותי במיטב המחאות. היא מפחדת בחושך, היא צריכה שיבואו איתה, השמיכה נופלת, היא לא יודעת למשוך אותה, אם היא מושכת אותה היא מתעוררת ולא יכולה להירדם יותר, היא בכלל לא יכולה להירדם אם לא מכסים אותה.

ואז עשיתי מעשה, בהבנה ובהחלטה של שבריר שניה. עשיתי “הורות כמעשה ניסים”, כי נאה מקיים.

במקום להתקפל עם הזנב בין הרגליים למלמל נסיגה ולוותר, במקום להתאמץ, לשכנע, להסביר, לעמוד נחושה על עקרונותיי, להזכר בסיבות שלי, להיות סמכותית, להציב גבול, לעשות ש.ג על הגבול, במקום להתווכח ולנסות להיות חזקה יותר ממנה – עשיתי אחרת לגמרי.