ביום שני ישבתי במרחק שלושים סנטימטרים קצרים מאוד ממי ים צלולים, אכלתי צזיקי, צחקתי אוזו, קטפתי תותים מעץ שגיליתי במקרה ולא ידעתי מה השעה.
ביום שלישי רשמתי לקייטנה, כיבסתי הלוך ושוב, הסעתי אותו כנ”ל, קבעתי תור לזה וטיפלתי בענין ההוא, טיגנתי שניצלים ורציתי להטביע את השעון.
שבועיים עברו מאז שחזרנו.
לא יכולתי לכתוב מילה.
אולי כי כל המילים שאני יודעת לקבץ יפחיתו ממה שהנפש שלי ספגה וממה שהגוף שלי גמע בחמשת הימים האלו.
אולי כי לא ידעתי לאן להוליך את הפער בין מי שהייתי שם, לבין מי שנשאבתי שוב להיות כשאני צריכה לכבס-להסיע-לטאטא.
אולי כי לא לגמרי עיכלתי את ההסכמה הפנימית העמוקה, שהתגנבה לתוכי פנימה בהפתעה כשפקיד יווני חמור סבר ומשועמם באותה המידה הטיח בנו חתימות דרכון. הסכמתי לתת לכל מה שמענג להיות יותר, ואז עוד ושוב.
אני לא יכולה להעביר למילים, ואפילו לא מנסה, את השקט שעושה לי רעש גלים, במיוחד הגל ההוא שמגיע בתנופה נמרצת במיוחד ומתרסק על הסלעים שמתחת לחלון שלנו, צועק את עצמו בקול רם יותר משמונת אחיו שקדמו לו. גם לא אוכל להסביר את החדווה שיש בגילוי המשונה, שאני אוהבת עמודי החשמל ישנים מעץ, הם מעוררים בי סנטימנטליות מוזרה וחיוך. לא אוכל לתאר עד כמה התרגשתי לגלות גחליליות אחרי שלא פגשתי בהן יותר מארבעה עשורים וממש התגעגעתי, ויותר מכל, לא אוכל להעביר אל נפש אחרת את עוצמת ההשפעה שיש למרחבי ים כחול על זו שלי. הים בנפשי, הוא הכרחי לי, ואני אפילו לא יודעת למה. זה פשוט ככה ותמיד היה. הוא ענק ומסתורי, וכל תא בי נקרא אליו, אני שייכת אליו. אני עשויה ממי ים, ככה נדמה לי.
לחיות לצידו, לבהות בו, להקשיב לו, לרחוץ בו, אבל לא לצלול בו. זה לא.
אני אומרת תמיד שאני מעדיפה להשאיר מדומיינת את תנועת החיים במעמקיו, שאני מעדיפה שלא להיות מתחת לטריליון קוב מים, שאני מעדיפה שלא לצמצם את האויר שלי למיכל, אבל האמת היא שאני פשוט מפחדת. מאוד.
כשהפקיד החמוץ ההוא החתים את הדרכון בחבטה מתנפצת, נסדקו בי אמיתות שאני מספרת לעצמי פחות או יותר מאז שאני קיימת. זו הסיבה למה שקרה כשקמתי משנ”צ אימתני באחד הימים. התעוררתי ויצאתי אל המרפסת, לשאוף ים רחב יותר ממה שאוכל לראות. כשאני מטושטשת וממצמצת, התמקדתי לאט וגיליתי שבתוך כל הכחול הזה יש איש וקצה שנורקל. מישהו אמר בלחש “אני רוצה גם, זה נראה כיף”, אבל אז הבנתי שזו אני.
כל הערב התעלמתי ממני.
לא הרפתי, אבל בנימוס.
עד הקשבתי.
למחרת בבוקר חיפשנו סופר לקנות בו מסיכות ושנורקלים. זו לא משימה פשוטה בקצה העולם פינת שום מקום.
אני כותבת סופר, אבל תחשבו מכולת. בשלישית מצאנו.
ירדנו אל השביל שמתחת לחדר, אל הגלים ההם שניגנו עבורי כבר שלושה ימים.
בין סלעי לבה שהתקשתה, בקצה שביל אבני בזלת מסותתות, יש ים עמוק מיד. משביל אל עומק, בלי זמן להתרגל, להתלבט, לדשדש. זה היה מצוין לי. בדקתי שאני יודעת איך נושמים דרך קשית, שהמסכה לא עושה לי נמק, שהמים לא באים לבקר כשהם לא רצויים ויאללה.
הדבר הראשון שהימם אותי הוא קולות הנשימה שלי. פפפוווו החוצה, פפפוווו פנימה. פפפוווו החוצה, פפפוווו פנימה.
הדבר השני שהימם אותי הוא הקרקעית. היא היתה מאוד רחוקה ממני, וביני לבינה פיטרלו להקות דגיגים שחורים מתואמי זנב וחסרי יחוד.
סרקתי את הסביבה שלי.
משמאל: רואים כלום וחול, באסה.
מימין: אאאה! אינעל נפטון
נשנקתי.
הלב שלי ניתר כמו טיפת מים במחבת שמן רותח כשהעפתי מבט לכיוון המעמקים ובמרחק של חמישה מטר ממני גיליתי בור שחור ענקי, רחב יותר ממה שאוכל לראות ימינה ושמאלה. מדרגת סלע שנשברת בחדות לעומק בלתי ניתן לשיעור. פרפרתי פחד והתבלבלתי גפיים. הזכרתי לעצמי: פפפוווו החוצה, פפפוווו פנימה. הקשבתי. נרגעתי. לא זזתי. מהופנטת בהיתי בנפילת הקרקע אל האפילה, אל התהום השחורה.
ההחלטה הברורה והמיידית היתה אחורה פנה. ‘אני אתרחק, זה הכי טוב, יותר בטוח’ שחיתי מחשבות.
זה עבד, אבל גם החזיק מעמד לשלושים שניות. הכתם השחור קרא לי והפחד ממנו שיתק אותי. חיכיתי בסבלנות שהם יגמרו לריב והחלטתי שלהתקדם קצת לקראתו זה בסדר. אני לא אפול פנימה, הרי.
וככה, בשיחה קולנית, שרק אני והדגים שמענו, הפחדים שלי ואני ניהלנו ויכוח סוער במשך דקות ארוכות.
בזרועות רועדות, בלב הולם, באומץ שאני לא יודעת מאיפה גייסתי, לאט לאט, התקרבתי אל השחור משחור הזה, אל התהום האפילה. שואפת ונושפת, מקשיבה לנשימות שלי, שיזכירו לי אותי.
בלחש התקרבתי אל סיפו של הלא נודע.
כשהגעתי וצפתי מעליו בלב המחשב לברוח מבין הצלעות שלי, גיליתי שדרך השנורקל ננשפה ממני קריאה שאף אחד לא שמע. זו היתה אנחת הפתעה, נהמת התרוקנות.
הבנתי שהתהום שמטלטלת אותי כבר עשר דקות היא למעשה ערוגת אצות נטועה בחול לא כל כך הרבה מטרים תחתי.
המומה ריחפתי מעל וחייכתי ככל שהשיניים האוחזות בקנה הנשימה הפלסטיקי שלי אפשרו לי.
פרשתי ידיים לצדדים, נתתי לגלים להתאים את התנועה שלי אל זו של העלים המרצדים, הקשבתי לנשימות שלי וגיחכתי לעצמי.
טריק שחוק המציאות עשתה לי.
פחדתי ממה שלא קיים, פחדתי מהפחד, ממה שדמיינתי, מכל מה שהלבשתי עצמאית על מה שאיננו. השיתוק, הפרפור והאימה היו ממה שנמצא בתוכי ולא ממה שבאמת נמצא תחתי, די דומם ובלתי מזיק.
וככה, כשאני צפה ונותנת לרגע הזה להימשך, כאילו כדי להשלים את הסיפור לדרגת סרט נעורים מטופש, איזה ענן זז ימינה או שמאלה, איזה חור בשמיים נפתח, איזו קרן שמש בקעה. מישהו לחץ על הכפתור והדליק את הזרקור הענק על שלמה ארצי בקיסריה (לא הייתי אף פעם, מנחשת) וציפת הגלים המערסלת הפכה לאחרת לגמרי כשממש מולי אלומת אור שמש ברורה עגולה ורחבה בקעה דרך המים, ישירות אל מרכז הערוגה, נצנצה זהרורי אור.
אני צפה ורואה מולי באמצע כל השחור האינסופי הזה תחתי, עוצמת קרניים מאירות, שלוחות באלכסון ברור עד הקרקעית.
די, נו, עכשיו אתה צוחק עלי, בעבעתי שאלה אילמת אל התאורן.
הוא לא ענה. אז סתמתי מחשבות ושקעתי אל תוך הבהיה.
יש רגעים שיודעים עליהם*.
זה היה אחד כזה, קיטשי ככל שיהיה. רגע מכונן התרחש מולי ואת התמונה שצרבתי שם בירכתי המוח – תייקתי על מדף הזכרונות שלא ימחקו והם משפיעי חיים. הוספתי פתקית ‘לשלוף כשהכי מפחיד שוב משתק אותי’ ושחיתי החוצה, כי בכל זאת, לעוד צזיקי ועוד דג טרי על הגריל יש כוח חזק לא פחות.
*שלא תחשבו, אני עדיין מפחדת, מלצלול ומעוד מלא אחרים, אבל אני זוכרת את האצות החביבות שמסתתרות מאחורי הפחד, ואת פועל הבמה שהדליק לי אור, כדי לראות ולזכור.
הפוסטים שלי מתאווררים אל העולם בשתי דרכים: פייסבוק ומייל.
הראשון עריץ גחמני, השני מחבר על בטוח ביני לבין מי שנוגע בו לקרוא את המילים שמתאספות לי. רוצה לומר: בואו על בטוח. רוצה לשאול האם –
