בשבוע שעבר חברה זרקה עלי שאלה: מה זאת אינטימיות לדעתך?
היא הניחה מולי ואז הניחה לי, כי אני אוהבת להתגלגל עם שאלות כאלו, לחכות שהתשובה תגיע.
יצאתי לטיול, בתוכי, בחיי, באהוביי, בילדיי. זיקקתי ומהלתי, וציירתי צורות ואספתי ופירקתי. ברמזורים ולפני השינה וכשחיכיתי לאורז שיתבשל וכשבהיתי בעננים התאספו לי המילים. ואז חיכיתי עד שיווצר חור בזמן, שיתן לי בטובו את הרגעים לכתוב אותן וחזרתי אליה עם תשובה, שאני מניחה אותה כאן, כדי שתישאר לי, כדי שתזכיר לי בעצמי להיות עוד מהדבר הזה וגם כי כאן הוא חלק ממני.
∼
אינטימיות לדעתי היא האפשרות להיות חשופה ביחד עם, ולהרגיש אהובה. להיות פחותת הגנות ועדיין להרגיש בסיס של בטחון באהבת הלב שנמצא ביחד איתי.
שלושה מרכיבים יש שם לדעתי: חשיפה, תחושה שאני אהובה, בטחון. ביחד הם מאפשרים ליצור אינטימיות והם מזינים אחד את השני. זה שולחן בעל שלוש רגליים, בלי אחת מהן – הוא נופל ולא מונחת עליו האינטימיות.
זו תחושת עירום, התערטלות רגשית, או נפשית, או פיזית. עירום של הגוף או של הנפש. או שניהם. ובתוך העירום הזה יכול להתיישב לו הפחד שמי שנמצא איתי יחשוב שהעירום שלי מכוער, מבעית, דוחה, עלוב. הפחד הזה יכול להתיישב, לחלוף מעלי, לגעוש בתוכי אבל לא להשתלט ולגרום לי להציג רק את הצד היפה שלי. כי אם זה מה שאעשה – פספסתי מפגש ויצרתי פסאודו אינטימיות מחוכמת, שאין בה חשיפה אלא היא טכניקה של התגוננות.
הבטחון הזה, הוא לא קו ישר, יש לו תנודות וגלים, חששות מכרסמים בו, ובכל זאת, יש שם משהו שנשאר נוכח, ידיעה דקה, אמונה ברורה גם אם מרפרפת, שמי שנמצא איתי הוא בעצם בעדי. מתחת לכל, למרות הכל, אחרי הכל – בעדי ואיתי.
אינטימיות היא כשרואים אותי כמו שאני, בוחרים בי, אוהבים אותי ואפשרי לי להביא עוד ועוד חלקים ממני, כאלו שבפני שאר האדם הם שקופים, או מוחשכים, והאהבה לא תפגע, אלא תגדל ותשלח עוד זרועות של שורשים מעמיקים.
עוד אני חושבת שאינטימיות צמאה תמיד, בלי להשקות אותה היא נובלת, והמזון שלה הוא עוד מאותו דבר. כלומר עוד שלוק מהאמת הפנימית שלי שהולכת ונגלית עם אותו איש, או אישה, או ילד שנמצאים ביחד איתי בתוכה. עוד חלק בי נחשף ונאהב ומתקבל. ועוד אחד ועוד אחד. כי זה מה שהחיים מזמנים, כי אני בוחרת להמשיך ולהביא את עצמי, גלויה, עוד ועוד. ממשיכה לבטא החוצה את הדבר הזה שיש בי עכשיו.
ואחרון – היא דו סיטרית. מהצד השני אני מקבלת את אותו הדבר, את האמת החשופה והרכה, נגלית כלפי חוץ, ואני אוהבת את הנפש הזו שנמצאת איתי, גם אם לא את כל מעשיה בכל רגע.
∼
הפוסט הזה בא בכיוון ההפוך לעומת קודמיו, מבחוץ פנימה, מהפייסבוק אל הבלוג, ושם הוסיפו חברות חכמות את המילים שלהן. אפשר לקרוא אותן כאן, ואני מניחה גם פה הזמנה להוסיף את שלך, כאן בתגובה או שם בתגובה.
בתמונה: אותם רציתי בתוך הפוסט הזה.
כי לא יכולתי להוריד מהם עיניים ועדשה. הם היו חלק מקבוצת לא יודעת מה, שהתאמנו בהליכה על חבל, בדיוק ביום בו הגעתי אל הפארק העירוני בז’נבה. אם מסתכלים טוב על הצילום רואים שהם על חבל דק, לא מטאפורית, שהוא מלמד אותה, ושזה לא הדבר היחיד שקרה ביניהם. הוא הוביל ובטח, היא תלתה בו סימני שאלה וגוף, השרירים שלהם סיפרו סיפור שהאישונים שלהם אישרו.
