במיטתה שבביתם אמה ילדה אותה בפסגת החורף של שנת 1920. תינוקת צהובת שיער, עגולת פנים, שנהרתה במפתיע והיתה מקור למבוכה עוד לפני שריאותיה נסחטו לנשום את נשימתן הראשונה. זו היתה הלידה השביעית שהסעירה את גופה של האישה שנולדה בצפת, התייתמה בגיל צעיר, החרישה תחת שרביטה של האם החורגת והלכה אחר הגבר שליבו חם, חיוכו רחב ושירתו ערבה.
שבעה ילדים נולדו להם, חמישה הגיעו לבגרות.
תלתלי פעוטה וקול נער מתחלף נטמנו באדמה, הוכרעו בידי מחלות שידם של הרופאים קצרה מלהושיע, או התרחקה מלהציל.
התינוקת הזו, שעיניה כחולות שמיים ותלתליה בוהקים שמש, שעצם קיומה היה עדות מבישה למה שלא מדברים עליו וילדים נוצרים ממנו, והוא כבר לא יאה ולא ראוי בגילם המופלג של הוריה המתקרבים אל זקנתם בגיל ארבעים וחמש, לא הכירה את אחיה המתים שנולדו כמותה, בביתם הצופה אל החרמון. היא לא הכירה גם את אחיותיה הגדולות. בעודה תינוקת הן כבר נשלחו אל מעבר לים, נשואות ותיכף אמהות בעצמן.
את הצעירה מבין השתיים היא תפגוש שוב רק כשתהיה בת שש עשרה, מרוחקת ומוכת תדהמה ממיטב האופנה הצרפתית של שנות השלושים, כמותה לא ראתה מעודה. אחותה קיבלה את פניה כשהיא לובשת שמלה לבנה מנוקדת כחול, רגליה עטופות בגרבי ניילון, וכפותיה בסנדלים לבנים גבוהי עקבים. מעל לכל התנוסס כובע מהודר מקושט בפרחים. אחותה, שהגיעה היישר מבית שבמרסיי, פתחה את תיקה הקטן, התואם את שמלתה, הוציאה ממנו סיגריה, הציתה אותה ועישנה. מעשה שכמוהו, כמו גרבי הניילון, לא נראה בירושלים העיר הגדולה.
את אחותה הבכורה לא פגשה מעולם.
כמו בת יחידה היא גדלה להוריה, שם במושבה הקטנה התלויה בכספי הברון ובפיקוח הפקיד מטעמו, בין האיכרים הנלחמים באדמה ובמלריה וחייהם עמל אינסופי, שאין ברכה בצידו אלא עוני ומאבק. ושם, תחת ידיה הנמרצות של אמה, תחת עיניו הטובות של אביה, היא התרוצצה על האבנים המעוגלות שמגדירות את הרחוב היחיד במושבה, שורת בתים מימינו ותאומתה משמאלו. בתי אבן גלילית, צמודי קירות, נדבקים זה לזה, לחסוך ולהיחסך.
בקצה הרחוב עמדה החנות. החנות היחידה במושבה הצומחת, החנות שאביה השכיל להוביל לשגשוג כלכלי. החנות שהכל בה; לחמים שאפתה אמה בחשיכת הבוקר, גבינות שחלבן נחלב ביד מיומנת הישר מעטיני הפרות והעיזים שבחצרם והושארו להתגבן בגומחת הסלע שמתחת לביתם, מערה קרירה עבור הילדה ומקרר עבור הוריה, רחת לקום שהגיעה ממרחקים, ריבות ומלפפונים כבושים, עפרונות ומחברות, קרשי בנין ושקי מלט, חביות סיד וקופסאות מסמרים, יריעות בד לתפור מהם סדינים ובגדים, חוטי תפירה צבעוניים וחבלים עבים.
על אבני הרחוב החלקות היא דילגה מהחנות אל הבית, הלוך וחזור. בחנות לוקחת אל הפה ממתקים ובבית מפטפטת בערבית עם שתי הנשים שהגיעו כל בוקר מהכפר הסמוך, לעזור להוריה לייצר את מה שימכר בהמשך היום. בבקרים התעוררה אל הערפילים המונחים על העמק, ובימים טיילה אל המעיין הקרוב עם חבריה לכיתה בהובלת המורה היחיד, שהעדיף ללמד ספרות וחשבון בתוך הטבע הסובב אותם.
בת שלוש היתה כשמתה סבתה.
הסבתא הניחה כף רגל קטנה על החוף המקומי חמישה עשורים לפני כן, כשסיימה את מסעה אניה שיצאה לדרך בקצה הים השחור, הגיעה ליעדה בקצה הים התיכון ופלטה גם שתי משפחות חסידים. הילדים שהגיעו עם הוריהם לצפת, התרגלו לאוויר הגליל, בגרו, שודכו ונישאו. כשהוסיפו לביתם ילדים משלהם קיבלו החלטה אמיצה ונדדו במורד ההר, לגור בחושות הבנויות טיט וקש ולחיות במקום ששאל את שמו מהכפר הערבי הצמוד אליו – ג’עוני.
לא לא נותר מי שיספר אם הם הגיעו חדורי כוונות או נטולי ברירות קיומיות. כך או אחרת, הם חיו חיי עוני חריף, בדיוק כמו אחיהם למסע השאפתני, שפסגתו היתה הקמת מושבה בלב הגליל. קיומם היה תלוי בחקלאות, ובמזל. הראשונה לא הסבירה פנים למתיישבי מרגלות ההר, איכר דגול לא צמח שם, והחסיד החלוצי זנח כל נסיון להוציא לחם מן האדמה והתמקד בלימודי תורה. המזל דווקא היה לצידם, ולו בשל העובדה שהם היו בין אלו שנשארו בחיים.
היתה לו עוזרת נאמנה, למזל שליווה אותם. האיש הצעיר שידיו נותרו רכות, שינון ולימוד לא מגביהים יבלות, נסמך על זוגתו. שלושה הם שהפיחו בה רוח: תושיה, חריצות וחוש; חוש זיהוי ההזדמנויות, חוש ההובלה קדימה, חוש העדר ברירה. ילדיהם התרבו, בהתאם למצווה ולטבע, פיות להאכיל התווספו, כספי החלוקה לא הספיקו והיא פתחה מכולת.
זו מילה גדולה ושאפתנית, ביחס למציאות שהתייצבה מאחוריה ולעובדה שכסף היה חסר לכולם. התכנית העסקית היתה פשוטה: איכר עני ויגע קטף שתי עגבניות שטרח להשקות ולטפח, הביא אותן אל המכולת, שהתקיימה בביתם בעל החדר האחד, ויצא בדרכו חזרה לביתו כשבמקום צמד העגבניות הוא אוחז בזהירות בשתי ביצים, אותן אסף מוקדם יותר הישר מהלול שכנו העני לא פחות ממנו.
מהחלפת עגבניה בביצה היא השכילה לפרנס ואפילו לחסוך למען מטרה אחת ברורה: השכלה לילדיה. סחר החליפין של אין ברירה, ואותו כשרון של חוש הם אלו שבזכותם היא שלחה את ילדיה בזה אחר זה לאוניברסיטת ביירות. שוב ושוב היא נקראה אל מעמד הענקת הדיפלומה, לבשה את שמלת השבת וניפחה חזה בגאווה בטקסי סיום לימודי רוקחות.
צעיר בניה ירש ממנה את החוש ובחר במכולת, על פני הלימודים.
בת שמונה היתה כשהבינה.
תחת רוחב חיוכו וחריפות מחשבתו המכולת ההיא הלכה וגדלה. גם המושבה התרחבה והתבססה, ובכל זאת, הראשונה צעדה צעד לפני האחרונה, פירות רווחיה נקטפו ביתר קלות. תושיה חריצות וחוש הם מבוא לשגשוג כלכלי, כך התברר גם בפינה ההיא בגליל של לפני מאה שנה. אל תוך המציאות הזו היא נולדה, חיי מחסור לא היו מנת חלקה, חיי ענווה ונחישות כן.
בכאב ששרט בנפשה היא הבינה את תנועתו של העולם סביבה. הילדים בכיתה רצו בחברתה בתיאום מושלם עם מספר ריבועי הרחת-לקום הדביקה שהניח אביה בכל בוקר בילקוט העור המשובח שלה, כשעצרה במכולת בדרכה לבית הספר. ילקוט עור היה רק לה, לשאר הילדים היה ילקוט מפח. ממתקים היו רק לה, שאר הילדים חיו במציאות פיננסית שונה לגמרי בה ממתקים הם מותרות. “בת הברון” הם לעגו לה, וקולם נטף טיפות קנאה רעילה שירשו מהוריהם וטיפחו בעצמם.
זה לא היה החריץ הראשון שהותירה המושבה בליבה, גם לא האחרון. צלקתו דהתה עם השנים, אבל כאבו נותר עמום ונוכח, מרעיד קול ומנמיך מבט גם חצי מאה אחרי שפצע את נשמתה.
בת שתיים עשרה היתה כשהוטלה עליה משימה.
החוש ההוא של אביה, חוש זיהוי ההזדמנויות, יצר מהמלחמה הגדולה רווח ניכר. הוא קנה אדמות, בסביבתו והרחק ממנה, והוא נתן מענק נדיב לכל אחת מארבע בנותיו, נדוניה מכובדת, מדרגה לקפוץ ממנה קדימה עם התחלת חייהן הבוגרים. לזו הוא שלח אל מעבר לים סכום כסף ממנו קנתה בית, לזו הוא שלח את הסכום הנחוץ לקנות בו חנות מעבר לים אחר, ממנה התפרנסה משפחתה. כך גם לשתי בנותיו שבחרו להישאר בפלשתינה א”י. לבנו היחיד, בהיותו זכר, הוא נתן לפני מותו ואחריו את מרבית רכושו הרב. בלדרית הכספים: ילדתו בת השתיים עשרה.
החיים היו שונים אז, הזכות לילדות היתה מוטלת בספק.
היא קיבלה סל רשת בלוי, ובו עיתונים דהויים שעטפו צרור שטרות בכמות שמספיקה לקניית דירה, חנות, אדמות וגם בית דפוס. ועם הכבודה הזו היא צעדה אל האוטובוס העולה לצפת, נכנסה אל סניף הבנק המקומי, הפקידה את החבילה, מסרה את הוראתו של אביה וחזרה הביתה ללא פחד עם סל קניות שהתרוקן מניירות חשובים ונותר מלא בניירות עיטוף שסיימו את תפקידם המקורי והמשני.
בת חמש עשרה היתה כשנשלחה משם.
הרעיון לפיו הורים דואגים להשכלת ילדיהם היה עבור אביה מציאות מוכחת בבית בו גדל. ארבעה אחים היו לו, אחד אחרי השני הם נשלחו לפריז של המזרח התיכון, אחד אחרי השני הם חזרו כשהם רוקחים צעירים, והתפזרו לירושלים ולמצרים.
שתי אחיותיו למדו לתפור, לא יותר.
איש של יוזמה חזון הוא היה, ולכן לצעירת בנותיו הוא צפה אפשרויות רחבות יותר. כשסיימה את שמונה שנות בית הספר במושבה, כשחבריה לכיתה פנו אל המשק המשפחתי להיות בו עוד זוג ידיים יצרניות, הוא שאף לתת לה יותר.
תיכון לא היה קיים שם, זה לא מנע ממנו למצוא פתרון. הוא שלח אותה אל אחיו, לגור בביתו, להתחיל וגם לסיים שלוש שנות לימוד בבית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד, מהחשובים והזוהרים בירושלים של אותם הימים.
מהשנים ההן נותרו בה שלושה: חיבה עמוקה לבת דודתה, איתה חלקה חדר, סודות וחברות לכיתה, חיוך רוטט בכל פעם שנכנסה בשערי העיר ואנגלית שוטפת במבטא בריטי מהוקצע.
בת תשע עשרה היתה כשמתה עליה אמה.
והיא לא ידעה ולא נפרדה.
הסיבה: לחץ דם גבוה נעדר מעקב רפואי והנחיות טיפול, או הסיבה: שטף דם פנימי, או הסיבה: מרחק והעדר טלפונים. ואולי הסיבות הן אחרות, סמויות מהעין, תוצאות חיי כיווץ ועמל, תוצאות הסגידה לפרקטיות נמרצת שלא הותירה די מקום וזכות לנשום, להיות, להרגיש. תוצאות חיים מעוטי דיבור ומרובי עשיה, פירות באושים של חיי הישרדות מרעילה ושותקת.
המוות שיכנס בדלת תוך שעות מעטות היה ידוע, לרופאים, לקרובי המשפחה הירושלמים ולאמה, שלא הסכימה שיספרו, כדי לא להקשות ולא להכביד על ילדיה ובעלה.
עם הגיון של לפני מאה קשה להתווכח.
מופתעים והלומים שלושה יצאו לדרך, אל בית החולים בירושלים. שלושה וארון עץ חזרו אל המושבה הגלילית, כשכל אנשיה מחכים בחצר בית הספר. כדרכן של בשורות רעות, גם זו הקדימה והגיעה לפניהם.
הארון הורד מהמונית, הלוויה עמדה לצאת דרך הגשרון שמאחורי הבנין אל בית הקברות, כך חשב אביה, כך מנהג המקום, כך עשו תמיד. לשכניו היתה תכנית אחרת. כשסביבו עומדים כל אנשי המושבה, כשהוא בביתו, במקום בו נולד וחי כל חייו, כשבארגז העץ למרגלותיו מונחת אשתו האהובה שליבה כבר לא פועם, הוא נחרד לגלות שהקבר עוד לא נחפר ואי אפשר לצאת אל בית הקברות. לא לפני שישלם. הוא שאל, בתמימות שמספרת שמעולם לא השכיל להבין את עומקה של הקנאה בהצלחתו: אבל למה אני צריך לשלם? הרי אף אחד לא משלם. התשובה היתה קצרה ובהירה: כי אתה יכול.
מוכת יגון היא עמדה לצד אביה ואחיה, כאובה ונטולת מילים, צופה במתרחש ודוממת. התשלום שולם, השעות חלפו, הגשם ירד, הקבר נכרה, לקראת חשיכה הלוויה יצאה לדרך.
בליבם נסגרה דלת, שלא תפתח עוד לעולם.
בת עשרים היתה כשמת עליה אביה.
יתומה מאם היא חזרה אל דירתה הקטנה בהדר, צררה את חפציה, נפרדה מעבודתה במשרדי החברה הבריטית הצמודים אל נמל חיפה, ושבה אל המושבה, אל בית ילדותה, אל אביה שנותר בודד, שבור לב וממאן להתנחם. רק לקראת מותו היא גילתה שכבר זמן רב הוא חולה בלוקמיה.
את החשוב מכל לא אמרו אז.
הוא מעולם לא התאושש ממותה של אשתו, שניהלה ביד רמה את הבית ואת המפעל הבייתי שהקימו לטובת חנות הכלבו שיצרו במו ידיהם החרוצות ושכלם החריף. את השנה האחרונה לחייו הוא העביר בעצב וחסר שאין להם מזור. בכל יום הוא הדליק כלי קטן ובו פתיל טבול בשמן, פניו אל הלהבה המרצדת והוא מדבר אל אשתו האהובה, מספר לה על היום שחלף, כועס על שהלכה ממנו, על שהלכה לפניו, ומייחל למותו, שהגיע במהרה.
היא סרבה לשתי הצעות נישואים, רק כי ידעה שהן ישאירו אותה במקום בו לא רצתה להישאר אפילו לא רגע נוסף.
סחורת החנות נמכרה, החנות עצמה נמכרה, נמכר גם הבית הצנוע במעלה המושבה בו גרו, והבית הגדול במורד המושבה אותו השכירו, נמכרו שלוש מאות דונם של אדמות סביב. בזה אחר זה צרפו היא ואחיה שטר מכר אחד לאחר, התאימו את אשר בליבם אל מסמכי רכושם וניתקו את אחיזתם בקרקע ההיא עד שלא נותר דבר, פרט לזכרונות ילדות נעימה בבית אוהב, שהפכו לסיפורי ילדותה של הנכדה בדירה רחבת הידיים על הר הכרמל, חמישה וחצי עשורים לאחר מכן.
מאה שנים אחריה, צועדת נכדתה לעת ערב על אותן אבני רחוב חלקות, בין אותן שתי שורות בתים תאומות זו לזו, מאמצת זכרון וכפות רגליים ומחפשת את דלת ביתם, עליו שמעה אינספור סיפורים בילדותה.
מאה שנים אחריה מתעוררת נכדתה, בדיוק כמוה, אל הערפילים המונחים על העמק וכל אותם סיפורים פועמים בה ומבקשים לצאת, אולי גם כי כאבים מושתקים וסודות נחבאים זקוקים לאוויר ולאור, שלא ידחקו הצידה, שירפאו גם את הדורות הבאים.
תודה.
על שהיית איתי בתוך הסיפור הזה שהוא חלק משמעותי מזו שהיא אני.
אני מזמינה להישאר גם לאלו שעוד יבואו, כלומר:
