בחניון המלא בקצה יום מחשיך ערמתי על המושב האחורי תיקי קניות כבדים ומלאים מהצפוי. מעופפת החזרתי עגלה אל תוך נחש העגלות המתפתל, מדשדשת חזרתי אל האוטו. נעצתי מפתח במקום שנכון לו והרדיו אמר לי בקול שאי אפשר לטעות בו ש:
“ואני שותק איתך
ולעצמי אני אומר
איתך אני יודע
שרק איתך אני עצמי”
בום טראח שלאק פוף. המוח שלי מוצף זכרון שיש לו צבע ולא קצוות, שיש לו פסקול ותלתל ולא שמות. סיפור שאחרי יותר משלושים שנה נשמרו ממנו רק פירורי עוגיה מפוזרים מתחת לשולחן.
היינו בנות חמש עשרה, השארנו את כיתה ט’ בגבנו ויצאנו לחופש הגדול. היינו שבע חברות, ששייכות זו לזו במידות משתנות, וללא ספק קיימנו את החוק הראשון של הנעורים: האמנו שאנחנו יודעות הכל, גם כשהרגשנו שאנחנו לא יודעות כלום.
היינו קטנות מספיק כדי להרגיש את השחרור המוחלט שיש בחודשיים של שמש והיינו גדולות מספיק כדי למתוח את גבולות הטריטוריה שלנו. כנראה משם נולד הרעיון המסעיר לנסוע מחיפה בשבעים אוטובוסים ליומיים בכנרת. היעד: לונה גל פלוס לילה על החוף. היינו קטנות מספיק כדי לא להבין מה אנחנו עושות וגדולות מספיק כדי להבין בדיוק. זה רק נשמע סותר, במוח מתבגר זה חי ביחד בסערה שלווה.
אולי לא לכולן ההורים אישרו, אולי לא כולן רצו, מי זוכר. כך או אחרת, ארבע יצאנו לדרך, עם שקי שינה ותיקים קטנים מדי, עם להג מתרגש ושעות של המתנה בתחנות מרכזיות בדרגת עיפוש שנות השמונים.
אחרי שנתיים הגענו. מגלשות מים אינסוף, כלור בורידים, נקניקיה עייפה וצ’יפס זקן במזנון, צחקוקי נערות, חובש שהחזיר בתנופה כתף שיצאה ממקומה, שגרתי.
עד שאפילו לנו נמאס, התעייפנו, השמש עמדה לשקוע והגיע הזמן להתמקם לקראת הלילה. מצאנו פרוסת אדמה פנויה, הנחנו שקי שינה, אכלנו את מה שכל אחת הביאה (יצא מיקס גועלי כי שכחנו לדבר על זה מראש).
משם: חור בזכרון העלוב שלי. כנראה שהערב הפך ללילה, כנראה שישנו.
כדרכה השמש שוב זרחה, העברנו יום על החוף, כי כסף לעוד מגלשות לא היה לנו. היינו אמורות לצאת למסע המייגע לחיפה, אבל ממש לא רצינו לחזור. היה לנו כיף כמו ששחרור מוחלט יכול להרגיש, ורצינו עוד ממנו. שלפנו את הפתרון המרשרש: אסימונים. צעדנו אל הטלפון הציבורי היחיד המרוחק, ובתורות התקשרנו הביתה. צריך להגיד שפעם, מזמן ממש, אם לא ענו בצד השני, המשמעות היתה שפשוט מחכים, שעה או שעתיים, וכשנדמה שמספיק – צריך לצעוד שוב את כל הדרך הזו אל הטלפון ולקוות שיענו. צריך להגיד, כי זה ענין מאוד לא ברור היום.
נשארנו עוד לילה, אבל בעצם, לא היה לנו כסף לקנות אפילו קרטיב. לא היה לנו אוכל, חוץ מפחית תירס אחת, לכולנו, ליממה. את זה לא סיפרנו להורים דרך האסימון. השמש שוב התעייפה, והמעיים שלנו התחילו לעכל את עצמם. עשינו את הדבר היחיד האפשרי:
התחלנו לקבץ נדבות.
התפצלנו והסתובבנו בין אוהלים מרוצפי נוער עם הבקשה הברורה: אין לנו אוכל, אתם יכולים לתת לנו משהו?
מתוך חיי הבועה שלי על הכרמל, אפשר לסמן את הרגע הזה בתור הפעם הראשונה שפגשתי את שאר ארץ ישראל, וככה מצאתי את עצמי יושבת עם מה שאין דרך אחרת לקרוא לו חוץ מאשר ערסים מאוד. הם חלקו איתי את הארוחה שלהם, היה מצחיק וגם הורמונלי. נשנשתי ועברתי אל האוהל ליד, ואז אל זה שלידו. ככה גם יצא שנתקלתי בנער יפה יושב על ענף עץ נמוך על קו המים, היה לו חיוך רך ועיניים שמיטיבות לראות, למרות שהוא רק בן שבע עשרה. בעדינות הוא שאל שאלה ואז עוד אחת, אמר משהו מצחיק, נתן משהו לאכול. היססתי וגם נשארתי. עד שהרגיש לי יותר מדי, ובכלל, החברות שלי, מה איתן, פתאום נזכרתי בהן ונעלמתי.
חזרתי לשם עוד פעמיים באותו ערב, הוא הוציא ממני הבטחה לשוב ואני מתייחסת ברצינות להבטחות שלי, אבל יותר: התחשק לי. לא זוכרת דבר משיחות הנעורים שהיו שם, כן זוכרת שלמחרת, רגע לפני שהשארנו את החוף בגבנו וחזרנו הביתה, הלכתי להגיד לו שלום. הוא ביקש שאחכה רגע, ואקשיב. ואז, באקט מיומן ומלא פאתוס נעורים הוא התרכז בגיטרה, ניער אקורדים, והתחיל לנגן את השיר הזה המרטיט של מתי כספי, “ואותך”. השוק המוחלט היה כשהוא פתח את הפה לשיר, היה לו בדיוק את אותו הקול כמו למקור.
דמיינו: נער מלא חיות ותוגה באישונים, עם חיוך שכולו לב וכתר תלתלים שחורים, יושב עם כל הנעורים המהבהבים שלו, בלי חולצה אבל עם גיטרה, על ענף שגדל לרוחב ומפליא לנגן, מבקש ממני לחכות ולהקשיב למה שיש לו לומר, ממש במיוחד אלי, ומהפה שלו בוקע מתי כספי, אבל בדיוק. הכנרת עצרה מלכת. אני הייתי בעיקר נבוכה.
אני זוכרת את הרגע ההוא ואני יודעת שלא היה לי מושג מה לעשות עם מה שמתרחש מולי ובי. חיכיתי עד סוף השיר, מלמלתי משהו, אמרתי ביי והלכתי.
יומיים אחרי הוא התקשר (כן, נתתי לו את הטלפון בבית, גיטרה היא יופי של מקדם). דיברנו על לא יודעת מה, הוא ביקש לבוא, התחמקתי, התבלבלתי, הסכמתי.
הוא בא.
יש קסמים שאסור לשחזר.
אני הייתי נבוכה פי אלפיים. הוא היה עדין ורך לב, מהוסס ונפעם, ואני לא רציתי אותו שם, בחדר הורוד מדי שלי. זה לא היה קשור אליו בכלל, אבל אז עוד לא ידעתי להפריד חלמונים.
הוא לא הרגיש כמוני.
בשיחת טלפון למחרת יישרתי קו.
לא ראיתי אותו שוב.
אני לא זוכרת איך קראו לנער עם התלתלים מהקריות, שהיו לו עיניים שראו יותר מדי וקול כמעט חד פעמי, אבל בשלושים השנים שחלפו, מדי פעם, כשאני מקשיבה למתי כספי, אני נזכרת בו ותוהה מה איתו והאם הוא מצא אישה שתוכל לעטוף אותו בדיוק כמו שהלב החבוט שלו ביקש.
לפעמים אני מגיעה לכאן, אני מזמינה לבוא גם. כלומר:
